הורים מאותו המין עדיין נתקלים בתרוצים שכבר מזמן הוכחו כלא נכונות. לצערנו גם הורים שהחליטו לגדל ילדים לבדם סובלים.
נעשו אין ספור מחקרים בנושא ובכולם לא נראה שום דבר יוצא דופן; לא לחיוב ולא לשלילה. הילדים לא "דפוקים" מבחינה פסיכולוגית, לא חסרה להם דמות אב או דמות אם ואין להם שום בעיה במגדר או בזוגיות. הם גם לא חכמים יותר, מוצלחים חברתית יותר או בעלי אינטליגנציה רגשית מפותחת מאחרים.
כמובן שאפשר להמשיך ולהתנגד להורים מאותו המין מסיבות דתיות או חינוכיות (שיטת החינוך שאיתה גדלתם), אך לא יהיה ניתן להשתמש בשום מחקר מדעי שיתמוך בהתנגדות הזו.
כבר בשנת 2010 הציגו מחקר שעסק בניתוח כל המחקרים שנעשו בנושא. המחקר בדק 33 מחקרים שנעשו בתקופות שונות ובאזורים שונים ובכולם בדקו את הילדים שגדלו במשפחות עם הורים מאותו המין ועקבו אחר ההתפתחות והחיים של אותם ילדים.
בהפתעה מוחלטת (לא באמת) לא נמצאו שום חריגות בהתנהגות, בלימודים, במנעד הרגשי או בקשר החברתי של אותם ילדים.
אגב, באותם מחקרים הראו שגם ילדים במשפחות חד הוריות יצאו בסדר גמור. הדבר היחיד שבלט הוא שהילדים שגדלו במשפחות חד הוריות הפכו להיות הורים גמישים יותר מבחינת שיטות החינוך. האבות (שהיו ילדים במשפחות חד הוריות) הראו צדדים רגשיים יותר כלפי הילדים והנשים הציגו צדדים קשוחים יותר כשהיה צריך כלפי הילדים. כלומר אותם ילדים גדלו להיות הורים עם מנעד גדול יותר של "יכולות הוריות".
טענה נוספת שהופנתה כלפי הורים מאותו המין היתה שהילדים גם יסבלו מהתנכלות בבתי הספר ובסביבה החברתית שלהם. מחקרים מאששים שהילדים מרגישים פגיעים יותר, אבל לא בגלל הסביבה החברתית, אלא דווקא בגלל הסביבה החינוכית. הילדים מרגישים שבתי הספר הם אלו שלא יודעים איך להתמודד עם המצב של הורים מאותו המין וגורמים לפגיעה אצל הילדים. דבר זה ניתן לפתרון על ידי חינוך ותמיכה לצוות, למורים ולמנהלים.
המחקרים והניתוחים שבאו אחריהם העלו נקודה אחת ששווה להתעכב עליה; פרט לבעיות נוירולוגיות מולדות, מה שמשפיע על הילדים הוא האנשים שעומדים מאחורי המקצוע הזה שנקרא 'הורים'. לא משנה מה מינם, דתם, או צבעם.