מה ששיעורי הבית הפכו להיות בשנים האחרונות, זה בדיוק הבעיה של מערכת החינוך הקיימת כיום - ההצלחה תלויה בתוצאה. נכון, יש בתי ספר שעובדים אחרת ויש מורים שעובדים אחרת, אבל בסופו של דבר ההצלחה העתידית של הילדים נקבעת על ידי מערכת של מספרים וציונים. מדובר בנושא כואב ובמחלוקת; מצד אחד הילד נאבד במערכת כה גדולה שלא משקפת את הכישרונות וההצלחות האחרות של הילד, מצד שני אי אפשר לייצר מערכת כל כך דינמית כשמדובר בכמות כה גדולה של ילדים. חייבת להיות פשרה שבמקרים מסוים פוגעת בהצלחת ילדים מסוימים.
שיעורי בית הם חלק מהמערך של קביעת עתידו של הילד על פי צפייה בתוצאות בלבד. הרי המורה לא בודקת מי מכין את שיעורי הבית ואיך הם הוכנו וכמה מאיתנו ההורים נכנעים לעייפות, ללחץ ול"צריך להכין כבר ארוחת ערב" ועוזרים קצת יותר ממה שצריך בהכנת שיעורי הבית. חלק מההורים אף מכינים בעצמם. העיקר שהילד יגיע עם שיעורי בית מוכנים. כי לזה דוחפים את הילדים; במקום "תלמדו משיעורי הבית" דוחפים אותם ל"תכינו שיעורי בית". ההבדל בין שני המשפטים מהותי.
מדי פעם יוצא לי, כ"הורה מעשיר", להיכנס לכיתה ולהעביר, כלומר לנסות להעביר נושא שהילדים אוהבים. אוהבים! ואני חייב לציין שבעקבות הניסיונות הכושלים האלו, אין לי שום טענות כלפי המורים. כלום; לא בנושא ימי חופשה, לא שעות עבודה, לא שבתון... כלום. מה שהמורות עושות מבחינתי זה מעשה קוסמות, כי אני לא מצליח להבין איך הילדים מצליחים בכל זאת להגיע הביתה עם ידע בראש. ויותר מכך, איך המורות מגיעות הביתה ומצליחות להגיע שוב ביום למחרת.
חוקרים פסיכולוגים ונוירולוגים באוניברסיטת דיוק אספו וניתחו 180 מחקרים בנושא שיעורי בית והמסקנות שלהם יפתיעו את חלקנו והשאר יגידו שזה היה ברור. מתברר שהיעילות של שיעורי הבית תלויה בזמן ובעיקר בגיל; תלמידי תיכון ירוויחו משיעורי בית אם הם יהיו פחות משעתיים בכל יום. לתלמידי חטיבות הביניים זה עוזר קצת ולתלמידי בית ספר יסודי זה לא רק שלא עוזר, אלא אף מזיק. במבט כולל על כל המחקרים ניתן לראות בבירור ששיעורי בית בגילאים צעירים יוצרים גישה שלילית לבית הספר ולמערכת החינוך.
החוקרים מסבירים זאת על ידי כך שבמשך מחצית מהיום אומרים לילדים מה לעשות והם נאלצו לשבת בריכוז ובשקט כל שעות היום ואחר כך הם צריכים ורוצים להתפרק, להשתולל, לנוח, לשחק וליהנות. זה ברור לכולנו.
מורים רבים כבר הבינו זאת בעצמם ובמקום שיעורי בית נותנים משימות קריאה או משימות אחרות שיש להן ערך חינוכי ולא תוצאתי בלבד. כך גם ניתן להפוך את ביצוע המשימות הללו לזמן משפחתי משותף, שגם ככה חסר לנו בעולם הדיגיטלי של ימינו. אלה הדוגלים בשיטת שיעורי הבית אומרים ששיעורי הבית הם לא רק כדי שהילד יענה על שאלות, אלא יש בהן גם ערך חינוכי של ניהול זמן, אחריות ואוטודידקטיות. זה נכון בגילאי חטיבות הביניים ותיכון. בגילאי יסודי, כל העול נופל על ההורים וכאן מתחילה בעיה אחרת. אם ההורה מוותר והילד מגיע בלי שיעורי בית, הילד סובל מזה בהערות מבית הספר. אם ההורה והילד נכנסים ללחצים ועצבנות סביב שיעורי הבית, שוב הילד סובל מזה.
המסקנות מראות שבגילאי חטיבות הביניים זה הזמן הנכון להקנות לילדים את הערכים שבהכנת שיעורי הבית ובגיל תיכון כבר מצפים מהם לטפל בנושא בעצמם. שיעורי הבית בבית ספר יסודי לא מועילים לשום צד. בגיל 6 או אפילו 8 ניתן ללמד אחריות וניהול זמן בדרכים אחרות כמו למשל לזכור להאכיל את הכלב או להשקות את הצמחים. אם אתם רוצים לשפר את איכות הלמידה, איכות ההבנה, היצירתיות וההשתתפות של הילדים בבית הספר, המחקרים מראים שלא שיעורי בית הם הפתרון, אלא יותר שינה.
בכל מקרה, אם אתם שמים לב שביצוע שיעורי הבית יוצרים לכם במשפחה יותר בעיות מאשר פתרונות, אתם יכולים לקבוע עם הילדים ויחד עם המורה את הדרך הטובה ביותר לחזור על החומר שלא דרך שיעורי בית. ברוב המקרים המורים ישתפו איתכם פעולה.