בני אדם הם יצורים מרצים. אוהבים את הרעיון שאוהבים אותם. אוהבים להיטמע בקבוצה. אני זוכרת את המפגש הראשון בביתה של הגננת, כשהבן הגדול שלנו היה בן שלוש. סיפרו לי עליה נסים ונפלאות, שהיא עובדת בשיטה ייחודית, “לוגוסופיה”. שאלתי: מה זה לוגוסופיה? ענו לי: שיטה ייחודית. שאלתי: כן, אבל מה המשמעות שלה? מה יש בשיטה הזו, שהופך אותה ייחודית? אמרו לי: בואי למפגש הראשון. תשמעי על זה בהרחבה.
אז באתי חדורת סקרנות והקשבתי. “אנחנו בגן פועלים בשיטת הלוגוסופיה”, אמרה בניגון דרום אמריקאי. “זו שיטה נהדרת!”. “כל ההורים הנהנו במרץ. “סליחה”, הרמתי את היד. “אפשר להסביר לי מה זו לוגוסופיה?”. מאחורי שמעתי צקצוקי לשון. הגננת־גורו הרימה את ידה ופרשה אצבעות, כמו רוצה לומר: תנו לה, זאת חדשה. מסכנה, לא מבינה מהר כמוכם. “לוגוס”, הסבירה לי, “זה שכל. תבונה”. “סופיה – זו חוכמה. זו השיטה שלנו. עכשיו נמשיך הלאה”. “אבל...”, ניסיתי את מזלי. לא עזר. כשיצאנו מהמפגש תפסתי אמא אחת בצד. “תגידי”, שאלתי, “מה זה לעזאזל לוגוסופיה?”. “אין לי מושג”, ענתה לי. “גם אני לא הבנתי. לא נראה לי שיש מישהו שמבין”.
הסיפור הזה בא להמחיש את מה שאני רואה כתופעה גורפת: הרצון של בני אדם לרַצות, להוציא, כמובן, אלה שמתחבבים על העולם בזה שהם מעצבנים אותו וקוראים תיגר. אלה משמשים בדרך כלל בתפקיד האלטר־אגו של הסביבה. הם מכריזים על עצמם שהם זאבים בודדים שאינם משתייכים לאף קליקה, וזו שטות מוחלטת: זאבים חיים בלהקות, וכך גם בני אדם. יכול להיות שיש לאחד מהם כתם לבן על המצח, אבל בסופו של דבר מדובר בלהקה.
יש גם ילדים כאלה, כמובן, כי אנשים, כידוע, הם סך כל שנות הילדות שלהם עם עוד כמה חבטות שספגו בדרך. הראשונים לעבוד בריצוי אינסופי הם הבכורים. אותם אני מזהה בקלות כי בכור לעולם יזהה בכור. הם מעפעפים לעבר העולם בניסיון לשאת חן, תמיד יזנקו להתנדב ראשונים כשיבקשו מכיתה שלמה משהו. תמיד ייקחו על עצמם עוד אחריות ועוד נטל. תמיד, עד שמגיע המרד.
כבכורה אל בכורה, תפסתי שיחה עם ילדה מתוקה בת שש. היא עמדה וניגבה דמעות אחרי שאחותה הקטנה חטפה לה צעצוע. “זה לא פייר!”, ייבבה. “אני תמיד מוותרת לה ודואגת לה. היא אף פעם לא חושבת עלי”. רציתי לומר לה שאני מכירה את זה מצוין. שככה זה בכורים. בהתחלה הם מוותרים לכולם. רציתי להגיד לה שזו מעין גזירת גורל. בכל בית, כמו בכל כיתה ובכל גרעין קבוצתי יש חלוקת תפקידים. על אחד אומרים: הוא ותרן. יש לו לב נהדר. על אחר אומרים: הוא עצבני. איתו לא כדאי להתעסק. רציתי להגיד לה שאין לה מה להיות כל כך עצובה, כי גם לגזירה כזו יש תאריך תפוגה, ויום יבוא ויבינו שגם איתה לא כדאי להתעסק, כי היא אולי טובת לב ונהדרת, אבל לא פראיירית של אף אחד.
אני מבינה ללבה ויודעת מה זה להיות הילד שרוצה שיאהבו אותו בזכות מה שהוא עושה למען האחרים, כי קשה לו להאמין שאפשר לאהוב אותו אהבה שלמה אך ורק בזכות מה שהוא. רציתי אבל ויתרתי. כי מי אני. הרי רק בגיל 43 אני מתחילה ליהנות מהקסם הזה ולהתמוגג מכך שאומרים עלי: “היא עצבנית. איתה לא מתעסקים”. ואתם יודעים מה? אני לא באמת עצבנית. פשוט איבדתי סבלנות כלפי כל מיני דברים. הזמן קצר והמלאכה מרובה.
אחרי מחשבה ארוכה אמרתי לקטנטונת המתוקה הזו: “זה באמת מעצבן”, וחיבקתי אותה, כי ברור לי כשמש, שהמרד שלה בוא יבוא. ואז, שאלוהים יעזור לכל מי שלא הקשיב לה.
עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12)
פעם אני מספר על משהו שהוא לא ממש חדש, אבל נראה לי שזה מסוג הדברים שהורים ממש אוהבים: עיתון לילדים בשם “אדם צעיר”. עובדה, אמא שלי רק ראתה את הגיליון וישר התחילה לספר איך היא הייתה מנויה על “כולנו” ועל “הארץ שלנו”, ואיך האיש מהחלוקה ברחוב הלל הכיר את הילדה המשקפופרית שהייתה מגיעה באוטובוס עד אליו אם הגיליון לא הגיע אליה. ב”אדם צעיר” יש סיפורים קצרים, כתבות, פעילויות, שעשועונים וחידות, קומיקס, מדור טיולים, מדור בישול ואפילו שכולם חופרים כיום אחד לשני בוואטסאפ, יש בעיתון מדור בשם “חברים לעט”, שבו ילדים כותבים על עצמם, מכירים את החברים שלהם לקריאה ומתכתבים ביניהם. בכל גיליון מתארח מאייר אחר, כדי שיהיה מגוון. אני רוצה להגיד משהו על גיוון: העיתון מעניין מאוד, אבל אני לא בטוח שכדאי תמיד להיצמד לנושא אחד (אני קראתי על סקרנות).
“אדם צעיר". מו"ל: נועם שרון; עורכת: רינת פרימו; מעצבת גרפית: מיכל מגן, מינוי חודשי: 47 שקלים. למצטרפים חדשים: ארבעה חודשים ראשונים ב־99 שקלים
המלצת תרבות
החמשושלים - שהפך למסיבת פתיחת החורף הרשמית - מיותר להכביר מילים, אז שיהיה בקצרה: במשך חמישה סופי שבוע (חמישי עד מוצ”ש) ייפתחו מוקדי התיירות, התרבות, המוזיקה והאמנות בירושלים במתכונת נרחבת: בטיילת החומות, בעמק הצבאים, בפארק המסילה ועוד. לכל המשפחה מחכה מגוון עשיר של אירועי תרבות ופעילויות, רובם ללא תשלום או בתשלום סמלי, ולילדים מוקדשים מופעי פנטומימה ובובות, הצגות, סיורים ומפגשי יצירה. אם טרם הייתם ב”איפה גברת גבאי?” – מופע תיאטרון סמטאות בשכונת ימין משה בירושלים - או בהצגה של תיאטרון הקומקום או הקרון, זה הזמן.
חמשושלים, סופי השבוע עד סוף דצמבר. לפירוט האירועים: www.itraveljerusalem.com