לפני כחודשיים החלטנו לגמול את בני הקטן בן השנתיים מטיטולים כי הוא ילד יחסית בוגר לגילו היה נראה לנו שהוא מוכן לכך. בשבוע הראשון הוא לא הראה כל סימנים של חרדה או התנגדות ואנחנו כמובן הזכרנו לו ללכת לשירותים כל הזמן והוא שיתף פעולה מאוד יפה. אבל עכשיו, כחודשיים אחרי, הילד לא אומר לנו מתי הוא צריך לעשות את צרכיו וכל הזמן מרטיב במכנסיים. נוצר מצב שאם אנחנו לא תופסים את זה בזמן הוא עושה את הצרכים שלו במכנסיים ואנחנו מגלים זאת רק בדיעבד. איך אפשר לגרום לו לעשות את הצרכים בשירותים לבד או לפחות לומר לנו לפני?
"אם ילדכם נשאר יבש במשך שעתיים או שלוש שעות זה אומר שהשלפוחית שלו מצליחה להחזיק מעמד מבחינה אנטומית, כך שבהחלט אפשר לגמול אותו כעת. הילד כנראה למד שהוא לא צריך לקחת אחריות על הצרכים שלו, הוא התרגל שמישהו אחר דואג להזכיר לו ולקחת אותו לשירותים, לכן צריך לפעול באופן שיחזיר לו את יכולת השליטה. הוא בעצמו לא שולט בזה כעת כי הוא לא לקח אחריות על הפיפי והקקי שלו. אתם צריכים ללמד אותו להיות קשוב לגוף שלו. להסביר לו במילים פשוטות איך להקשיב לבטן שלו. אם יש לו פתאום תחושת של דגדוג למשל זה אומר שיש לו פיפי, ואז הוא צריך לבוא לאמא ולהגיד לה 'פיפי' והיא תרוץ איתך לשירותים, ואותו הדבר גם עם קקי.
"זו הדרך להעביר לו את המסר, אבל בהתחלה הוא לא יגיד לכם בכל פעם שהוא צריך כי ייקח לו זמן להבין ולהתרגל לתחושות ולשליטה על הדחף. למעשה אתם צריכים כעת להתחיל את כל תהליך הגמילה שלו מחדש, כי הוא ימשיך עדיין לעשות במכנסיים. ביום הראשון הוא בטח יעשה במכנסיים אולי תשע פעמים, למחרת ייתכן שהוא יעשה רק שמונה פעמים ופעם אחת הוא יצליח להגיד לכם בזמן שהוא צריך לשירותים ואת כל השאר הוא יפספס.
"מדובר בתהליך הדרגתי שמצריך מכם הרבה סבלנות ואורך רוח וחשוב מאוד לפרגן ולהחמיא לו בכל פעם שהוא כן זוכר ומזכיר לכם בזמן, לומר לו כל הכבוד שהוא מצליח להרגיש את הדגדוג בבטן ושזה מעולה שהוא מצליח לשים לב ולהקשיב לגוף שלו. כך ניתן להסביר לילד בן שנתיים איך לרכוש את השליטה על הגוף ועל הצרכים שלו, על ידי כך שהוא קשוב לסימנים שהוא מרגיש. במקביל אני מציעה לכם לא לשאול אותו יותר מדי אם הוא צריך לשירותים, לא יותר מפעם בשעתיים, כדי לא ליצור אצלו תחושה של לחץ".
כבר קרוב לשנה שהבן שלי כוסס את הציפורניים וגם את כל העור מסביב, מה שגורם לאצבעות שלו להיות במצב קשה עם פצעים ודימומים. ניסיתי למרוח לו מרה, אבל זה לא עוזר. באופן כללי הוא ילד שמח וחברותי, אבל בחצי השנה האחרונה, מאז שאני ובעלי התחלנו בהליך גירושים יש אווירה מאוד קשה בבית. כולם אומרים לי שאני צריכה להניח לו ולא להעיר לו על כסיסת הציפורניים, כי זה יעבור מעצמו, אבל אני לא מסוגלת, כי מצב האצבעות שלו נעשה חמור. מה עוד אני יכולה לעשות?
"הפעולה של כסיסת הציפורניים משרתת את הילדים כאלמנט של הרגעה. גם אם מדובר בילדים שמחים ומאושרים שלא חווים איזו טראומה או לחץ היסטרי, הם לפעמים מרגישים תחושה של לחץ או מתח, בדיוק כמו המבוגרים, ולכן הם פונים לפעולה שמעניקה להם רוגע. לפעמים זה בגלל שהוא לא יודע תשובה על שאלה מסוימת, או אם הוא מסתכל בטלוויזיה על איזה סרט שיש בו סצנה מותחת ומפחידה ואז הוא מתחיל לכסוס ציפורניים באופן אוטומטי מבלי להיות מודע לכך. כדי לגרום לו להפסיק לכסוס את הציפורניים צריך למצוא לו פעולה מרגיעה אחרת, איזה עיסוק מעניין שמתעל את הלחץ כמו בישול, חוג אמנות או מוזיקה, או אולי דרמה במשחקים. יש המון דרכים שבהן אפשר ללמד את הילד להירגע ולתעל את הלחצים שלו למקום אחר, אבל את לא יכולה לקחת לו את הציפורניים מבלי שאת נותנת לו תחליף. אפשר גם לקנות לו נשכנים מיוחדים לילדים שמגיעים בצורה של כדור או שרשרת. מדובר במוצר זול שנועד להעסיק גם את הידיים שלו וגם לתת לו אפשרות להעסיק את הפה על ידי נשיכות. אחר כך, כאשר הוא מפסיק לכסוס את הציפורניים תוכלי לטפל באצבעות, למרוח משחה ולשים לו פלסטרים, כדי לשפר את מצבן".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה".