כשהייתי קטנה, צלצל הטלפון בבית. עניתי. על הקו היה מישהו שהציג את עצמו בשם יוסי. הוא שאל אם ההורים בבית, אמר שהוא עורך סקר בנושא צרכנות, ואני, ילדה סקרנית בכיתה ז', אמרתי לו שאשמח להשיב. לא יודעת איך, הבנאדם מהר מאוד הוביל את השיחה למקום מיני. זה היה משתק, דוחה ומסקרן כאחד. לא הבנתי מה הוא בדיוק רוצה ולמה בכלל הוא מדבר איתי, המשקפופרית עם השיער הסורר שמזנק מהקוקו בלי רשות, זו שבדיוק סיימה את קריאת "שבט דב המערות". הוא דיבר ודיבר ואני ישבתי עם האפרכסת צמודה לאוזן, המומה לגמרי. עולם חדש ומופרע נלחש לתוך אוזני. את השיחה הוא סיכם במילים: "חבל שאני לא יכול לשלוח לך תמונה". סליחה, אמא ואבא, שלא סיפרתי לכם עד היום. תכל'ס, לא היה לכם מה לעשות עם זה. הבנאדם היה חרא סוטה, ואני הייתי ילדה קטנה ומשקפופרית, עם שיער סורר, שרק סיימה את קריאת "שבט דב המערות".
שנים ארוכות אחר כך שכרנו דירה. אני הייתי אחרי לידה, מרוטה, עייפה, ועם קולקציית טרנינגים של מיטב מעצבי "אנו באנו". ירדתי למחסן להביא משהו ואז נפתחה הדלת של השכן שגר באותה קומה. הוא עמד שם במלוא תפארתו, עם כל החלושעס בחוץ. קומפלט. הוא שאל אם אני צריכה עזרה. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי בנימוס: "לא, תודה". לא אמרתי לו: "הלו, תמות, מה אתה מתערטל מולי?", לא זעקתי לעזרה, לא העפתי עליו אדנית כמתבקש. עמדתי עם טרנינג, בדיוק כמו הילדה המשקפופרית מהסעיף הקודם, ולא הצלחתי לעשות דבר מעבר לזה.
אין לי דרך מנומסת לכתוב את זה. כלומר, לא שלא ניסיתי. ישבתי עם אגרון, שזה מילון מילים נרדפות, התחבטתי והתפתלתי, ואז פשוט שאלתי את הילדים שלי בצורה גלויה: "תגידו, מישהו אי פעם שלח אליכם תמונות של האיברים האינטימיים שלו?" נדמה לי שאני יודעת לזהות תדהמה כשהיא מגיעה. "לא!", הם ענו במקהלה בעיניים קרועות לרווחה. פייר, רווח לי, אבל רק חלקית, כי אני יודעת שהכל יכול לקרות. "כתבת על זה כתבה, לא אמא?" שאל אותי אחד מהם. "כן", אמרתי. "קוראים לזה סקסטינג. הודעות עם אופי מיני ותמונות של איברים מוצנעים שנשלחות במייל, בוואטסאפ, בפייסבוק ובעוד דרכים".
אחד הדברים המשונים ביותר אצל בני אדם הוא חוסר היכולת שלהם להבין שהם חלק מתופעה, בדגש על בעייתית. קחו, למשל, את אלו שמרשים לעצמם לשלוח צילומים של איברי המין שלהם בלי שאף אחד ביקש מהם. מתברר שהתופעה הזו הרבה יותר רחבה ממה שאנחנו מדמיינים בכלל. ככה זה. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, כך משתכללים הטוב והשפל שבני אדם מייצרים.
מצד אחד, הרשת היא מרחב עצום ופרוץ עם אוסף של חלאות שהשטן לא ברא. מצד שני, יש בה המון טוב. מצד אחד, לימדו אותנו שלא מלבינים פני אדם ברבים. "שיימינג", זועקים מכל עבר כאשר מישהו מקבל פומבי למעשה נחות שעשה. מצד שני, המשקפופרית שבי, וזו שאחרי לידה, עם הטרנינג במידה אקסטרה בומבה, רוצה להודות לשני אנשים. לאנשים האלה קוראים שני שטלריד ואסף שמואלי. היא פעילה חברתית ומרצה בתחום התקיפות המיניות שהחלה בקמפיין בנושא, והוא הצטרף אליה. יחד פתחו דף פייסבוק חדש בשם "לא ביקשתי, אל תשלח".
"הדף נולד כיוזמה למאבק בתופעת שולחי ההודעות האינטימיות, ששולחים תמונות איברים לאנשים ובייחוד לנשים שהם לא מכירים. קיבלתם תמונה אינטימית, אתם לא לבד. שתפו אותנו ואנחנו נדאג שהעולם ידע כדי שהמעשה לא יחזור", הם מסבירים. בעודו בניילונים, הועלו לדף הזה בתוך דקות ספורות תמונות חלציהם של טיפוסים ששלחו תיעוד של התוצרת שלהם לנשים ולגברים בלי, כמו שהבנתם, שמישהו ביקש מהם. שיימינג? ברור. כמו שצריך. העולם לא צריך לגלות סלחנות. הכי פשוט: מי שלא רוצה להתבזות, שישמור על העניינים שלו בתוך המכנסיים וילך לטפל בסטיות שלו.
עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12)
בכל פעם שאנחנו מבקרים את סבא וסבתא, אמא מצביעה על שורה של בניינים די מכוערים ואומרת: "פה היה שדה ענק, פה היו צבאים, פה שתלנו כל מיני צמחים". האמת, לי זה נשמע כמו מדע בדיוני, וזה קצת עצוב. אולי זו הסיבה שכדאי לחבק ממש חזק את חג ט"ו בשבט שמתקרב וללכת לבקר בכל מיני גינות קטנות (יש לנו ליד הבית אפילו גינה קהילתית). מי שלא רוצה להוציא את האף מהבית (חבל) יכול לתת לילדים שלו את "הגינה שלי", שזו ערכה חמודה שמלמדת איך לשתול גינת ירק אמיתית עם דשא, צנונית, דלעת ושעועית. בערכה יש זרעים, כף חפירה ושתילה, יעה, מגרפה, ועוד דברים. עכשיו יש לי הצעת ייעול: שמתי לב שהרבה חברות שמייצרות משחקים לילדים, משתמשות בקופסאות גדולות מדי. אולי זה נראה מרשים בחנות, אבל כשפותחים: 1. מתרגזים 2. מבינים שזה ממש בזבוז של חומר. אם כבר ירוק, שיהיה כמו שצריך!
"הגינה שלי", משחקי יצירה אורדע, מחיר: 70 שקלים
המלצת תרבות
כמשקפופרית מושבעת אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה לפני המאה ה־13, הזמן שבו נוהגים לציין את המצאת המשקפיים הראשונים. בתערוכת המשקפיים "מבט על", המוצגת במוזיאון העיצוב חולון, לא בטוח שתתקבל התשובה לשאלה הזו. מה שכן, מתקיימות פעילויות להורים ולילדים סביב האביזר הכה חשוב הזה: סיור בלשי בתערוכה מציע מסע מחקר וגילוי באוספי המשקפיים מכל התקופות, עם משימות חווייתיות וחשיפת רמזים בגלריות בדרך מפתיעה. סדנת עיצוב משקפיים, מדידת זוגות משקפיים היסטוריים והתנסות ב"מיחדוש" – בית מלאכה לתיקון וחידוש משקפיים, בשיתוף עם סטודיו REFORMA.
"מבט על", מוזיאון העיצוב חולון, מחיר כרטיס משפחתי: 120 שקלים לארבעה משתתפים, נעילה: אפריל 2017, www.dmh.org.il