בשבוע שעבר הילד שלנו הוזמן יחד עם חבריו לכיתה לכנסת ישראל. העילה החגיגית: קבלת תעודת זהות. "מרגש, נכון?" שאלתי אותו עם ברק בעיניים. "לא במיוחד", הפטיר. "אני לא מאוד מתרשם ממה שקורה שם". זו, כשלעצמה, תשובה מטרידה. הוא הרי יצא איתנו להפגנות מאז שהוא פעוט, חמוש בשילוט ובטושי ענק, כמו אצבעוני המפקד. הוא יודע מה זה אקטיביזם. הוא גם יודע מה קורה בכנסת, ואיזו השפעה יש ליושבי המשכן על החיים שלנו. חוץ מזה, הוא עד לחלק מהשיחות שאני מנהלת עם חברי כנסת במסגרת עבודתי. אבל יש עוד דבר. הילד הזה, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, צורך חדשות על בסיס יומיומי. ומהחדשות, איך נגיד, ניבטת תמונה מאוד מסוימת. לפני שאתם קופצים ואומרים: "התקשורת אשמה", בואו נלבן דבר אחד: התקשורת לא אשמה בכלום. היא משקפת מציאות, אלא אם מדובר בעיתון שיושב בידי השלטון. זה כמובן מצב דמיוני שלא יכול להתאפשר בישראל 2017, אז נדלג הלאה.
אני משתדלת לחנך את הילדים שלנו להיות אנשי עמל חרוצים ולמוסר עבודה גבוה. באמת, לא כסיסמה. בדיוק כמו שראיתי בבית שלי, בדיוק כמו שראה אבא שלהם בילדותו, ואפשר ללכת עוד כמה דורות אחורה בכיף, כי אצלנו אין מתנות חינם, או כמו שאומרת אמא שלי: "אין לנו פרצוף של ירושה". מאז שהם קטנטנים, הדיל ברור: הם מקבלים את המטלות שעליהם לבצע בבית ומכירים במשימות היומיומיות שלהם. עם השנים הם הפנימו שככל שהם יעשו יותר, הם יזכו בהערכה גדולה יותר, והחיים שלהם יהיו בעלי משמעות גדולה יותר. בתוך הצירוף "מוסר עבודה" מסתתרים ערכים מהותיים: כבוד לסמכות ולמסגרת, עקביות, יציבות, עשייה, יצירתיות ושכר לצד העשייה. זה אולי נשמע ספרטני במציאות של קומבינות וקיצורי דרך, אבל לא באמת אכפת לי.
אני כמובן לא יכולה להסתיר מהם את העובדה שראיתי לא פעם אנשים שעסוקים בייצור רעש שבא לחפות על אפס תפוקה בעבודה. אלו יודעים לעשות לעצמם יחסי ציבור מעולים ולצעוק שהם עסוקים נורא, וראו זה פלא – מקבלים תמורה שאינה עולה בקנה אחד עם אי־העשייה שלהם.
בסוף בני לבש חולצה לבנה ויצא לדרך, לכנסת ישראל. עכשיו תשמעו עם איזה חוויות הוא חזר: "את יודעת אמא, נכנסנו לדיון במליאה. נחשי כמה חברי כנסת היו שם". "כמה?" שאלתי. "נו, נחשי", התעקש. אניח לכם עם הניחושים ואקפוץ ישר לספוילר. פחות מאצבעות כף יד אחת. אם תרצו להעניק נפח למספר העגום, תוכלו לומר: "מרב מיכאלי ועוד כמה שאני לא מכיר בכלל", כפי שניסח בעל תעודת הזהות החדשה. בודדים הגיעו למליאה כדי לשמוע את התשובה לשאילתה שהציגה ח"כ מיכאלי בפני השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, סביב מינוי שופטות לבית המשפט העליון. חשוב? אין ספק.
אין לי כוח לקלישאות כמו "הדג מסריח מהראש", "רוח המפקד" ועוד צירופים. יש לי כוח לצעוק שמוכרחים לעצור לרגע ולחשוב מה לומדים תלמידי כיתות י' כשהם מגיעים לכנסת ישראל, המקום שקובע גורלות, ורואים בישיבה מספר 209 של הכנסת ה־20 ריק, ריק ועוד ריק.
עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12)
יש גיל כזה, קצת לפני גיל ההתבגרות, שפתאום צומח להמון ילדים איבר חדש. קוראים לו "ברזלים על השיניים". אלא שיש בעיה עם משחות שיניים לילדים: או שיש להן טעם של תות שדה ופטל שהתערבבו עם תרופה או שהן חריפות נורא. אני רוצה לספר על משחת שיניים ומי פה שהם בול לילדים עם ברזלים, והטעם שלהם לא תינוקי. אני קורא על האריזה שהיא מיוצרת בספרד, ויש בה מרכיבים שמסייעים במניעה של דלקת חניכיים ועששת, כמו שקורה אצל הרבה ילדים שעושים יישור שיניים. למשחה יש טעם עדין של מנטה, ומי הפה הם בלי אלכוהול, וזה מאוד משמח, כי זה אומר שהם לא דוחים בכלל.
*סדרת אורתו Lacer, מגיל שש. מי פה (48 שקלים ל־500 מ"ל), משחת שיניים (25־28 שקלים ל־75 מ"ל)
המלצת תרבות
ניגוד לעצלנים הרעשנים המוזכרים לעיל, חיידקים הם דווקא חרוצים למדי, אבל סובלים מתת־יחסי ציבור. כ־100 טריליון חיידקים חיים עם כל אחד מאיתנו. הם הנושא החם ביותר במדע, אבל אנחנו לא יודעים עליהם הרבה. ד"ר חנה גבאי החליטה לצאת למסע כפול בהדסטארט: מסע להוצאת הספר "נעים מאוד, אני חיידק", שהוא בעצם מסע היכרות עם השותפים השקטים שלנו.
בגוף ראשון ובחריזה, חיידק ידידותי עורך לנו היכרות עם עולמו, עם חשיבותו לחיים, לבריאות ולסביבה. הגישה המוצגת בספר היא גישה חדשה לחיידקים שלא הייתה מקובלת עד עתה: החיידקים אינם גורם שלילי בלבד, אלא גם ובעיקר מביאים תועלת רבה.
*"נעים מאוד, אני חיידק", כתבה ואיירה ד"ר חנה גבאי