1. כאשר הייתי כתבת בתחילת דרכה, לפני שהסלולר השתלט על חיינו והפך למזכיר צמוד, צוידתי במכשיר ביפר. לאף אחת מההודעות שנשלחו אליו לא פיתחתי סנטימנטים מיוחדים, להוציא זו שנשלחה אלי מסבתא שלי ז”ל מרוסיה, ובה המילים: “הכל עובר בחיים, ומה שלא עובר – מתרגלים אליו”. לא היה לה מושג שזמן קצר אחרי כן תתגלה אצלה ממאירות אכזרית שתכלה את גופה תוך חודשיים. את ההודעה הזאת התקשיתי למחוק. היא הלכה איתי כמה שנים טובות עד שנאלצתי להיפרד מהמכשיר. המשפט הזה מלווה אותי, ועד היום הוא עומד במבחן המציאות בהצטיינות יתרה.
2. בכל פעם שאני עוברת ביער ירושלים, אני לא יכולה שלא לחשוב על הילד המסכן הזה, מוחמד אבו ח’דיר. כל התמונות והקולות מתערבבים אצלי בראש: שלו, של הרוצחים, של רחש העלים והעצים ביער. ויש עוד דבר: עם הסרת צו איסור הפרסום, אז, באותו ערב שבת, ישבו כתבי הטלוויזיה וסיפרו איך נרצח. “משהוסר צו איסור הפרסום, ניתן כבר לספר”, הם אמרו ודאגו לכבד את הצופים בפרטי פרטים. אם היה אפשר להעביר ריח, גם את זה הם היו עושים.
בפיד שלי החלה המולה. מישהי הידועה כבעלת אספירציות מהגיהינום, כתבה את המילים המפורשות, כלומר, איך הוא נרצח. שאלתי: “למה זה טוב, לתת הד לזוועה הזאת?” הרי די בידיעה שהוא נרצח, המסכן. זה מזעזע מספיק. למה צריך לפרט באיזו דרך בדיוק? וואו. מה אני אגיד לכם, לא היה לי מושג לאיזה קו אש נכנסתי. “כדי להדהד את הזוועה”, כתבה מישהי אחרת, שמקפידה למכור תדמית של גבוהת מצח ולא פחות מזה – מצומקת לב. “כדי להזוויע את ההד”, הבליחה אחרת עם משהו שנראה לה כמו הברקה מילולית מטריפה. ניסיתי להסביר למה כוונתי: כתבתי שהכי גרוע זה השימוש הקל בתיאור הזה של דרך הרצח. למה? כי סף הריגוש שלנו הולך ויורד. מנגנון ההסתגלות של המוח שלנו בנוי כך שכשאנחנו שומעים בפעם הראשונה תיאור זוועה, אנחנו מתפלצים. בפעם השנייה, אנחנו מתפלצים. בפעם השלישית, הרביעית וה־100 – זה כבר עובר לידנו. זאת אומרת, אנחנו יודעים וברור לנו שנעשה פה מעשה בלתי מוסרי ומעורר פלצות, אבל משהו בנו מתרגל. כי ככה זה בחיים. או שזה עובר או שמתרגלים. על המתקפה שחטפתי אני לא רוצה בכלל להכביר מילים, זה די משעמם. רק אספר שאחת מהן הביעה תמיהה פומבית על כך שאני מתפרנסת ממילים, שהרי אני פשוט מטומטמת, אם אני לא מבינה מדוע כה חשוב לתאר בדיוק ובפרוטרוט מה נעשה לנרצח. לא עזרו הניסיונות שלי להסביר שבתיאורים הגרפיים האלה אין ערך של ממש. כשמדובר באנשים נורמטיביים, הזעזוע נגזר מהעובדה שאדם נרצח.
3. זה כמה שבועות ילדי בתי הספר חיים מטקס זיכרון אחד למשנהו. ילד אחד סיפר לי שהמורה שלקחה על עצמה את מלאכת הבימוי אמרה לתלמידים: “צאו אל הקהל, תרגשו אותו! תגרמו לו לבכות!” הקהל, כלומר, תלמידי כיתות בית הספר היסודי. יבול הדמעות לא היה משהו. הרוב לא ממש הבינו במה מדובר. אחרי הכל הם רגילים. הם רגילים לשמוע על הטרגדיות. הם רגילים למהדורות החדשות שמספרות על עוד פיגוע, על עוד חייל שנהרג ועוד אחד ועוד אחת. רק ילדה אחת, תלמידת כיתה א’, לא הצליחה לעצור את דמעותיה. אני מייחסת את זה לעובדה שסף הריגוש שלה טרם התקלקל וטרם יצא מכיול, והילדה הזאת, מכולם, היא התקווה הגדולה שלי. לילדה הזאת אני מקדישה את הטור, כי נדמה לי שהיא הבינה את מה שאחרים, שמחזיקים מעצמם חכמים גדולים, מחמיצים: יש דברים שאליהם אסור, פשוט אסור, שנתרגל.
עיתונאי קטן שלי/יאיר ויץ (בן 12.5)
לא חשוב מה אני עושה בשביל להרחיק יתושים, הם הולכים ונהיים יותר ויותר נודניקים וזריזים. מעופפים קטנים ומרושעים, ולא אכפת לי אם אלה מעופפות קטנות ומרושעות. שונא יתושים ויתושות. הניסיון האחרון שעשיתי כדי להיפטר מהנודניקים האלה הוא Autan Junior, ג’ל דוחה יתושים לילדים מגיל שנתיים. לפי מה שאני רואה, מבטיחים לנו שאין בו חומרים שעלולים לגרום לאלרגיה. חוץ מזה מבטיחים שהוא לא דביק (נכון), נספג במהירות (נכון) ולא משאיר ריח לוואי (גם נכון). עכשיו, הג’ל מכוון לילדים שיוצאים מהבית, כאילו אין יתושים בבתים, ולכן הוא מספיק לארבע שעות. ואני שואל: רק אצלנו יש יתושים בבית? מה זה ארבע שעות? אני אמור לכוון לעצמי שעון מעורר ולהתמרח שוב?
Autan Junior של אס. סי ג'ונסון, 100 מ"ל, מחיר: 17.90 שקלים
המלצת תרבות
נדיר למצוא ילד ירושלמי שבילדותו לא שזורה חוויה הקשורה לתיאטרון הקרון, שהחל את פעילותו לפני כמעט ארבעה עשורים בקרון רכבת בגן הפעמון והפך למוסד ירושלמי. עכשיו התיאטרון, שכל כולו קסם, מתארח במוזיאון חיפה עם ההצגה “ים קטן”: שתי ילדות משחקות במים. בים הקטן שלהן, פרי דמיונן, מתחוללות הרפתקאות שבהן הכל יכול לקרות. הילדים מוזמנים אחרי ההצגה לסדנה בתערוכה הפעילה “אבן, נייר ומספריים: אמנות ומשחק” שבמרכז האמנויות.
"ים קטן" של תיאטרון הקרון, יום חמישי, 11.5, 17:00, מוזיאון חיפה לאמנות, מחיר: 45 שקלים לאדם, כולל כניסה למרכז
