כילדה קטנה, היא גדלה בידיעה שהיא מכוערת, וחסתה בצלה. היום, כמה עשורים לאחר מכן, היא שומעת בלי סוף כמה שהיא אישה יפה. העובדה שהיא חכמה, קרייריסטית, אם לחמישה ומוצאת גם זמן להתנדבויות, איכשהו נראית לה ברורה מאליה. לשמוע שהיא יפה - זה כבר עניין אחר. “כילדה, לא קראו לי מכוערת”, היא אומרת, “אבל מעולם לא אמרו לי שאני יפה”.
אני מעריצה קטנה מאוד של הרשתות החברתיות. קורים בהן הרבה יותר מדי דברים מכוערים ואלימים. שם, כל אחד הופך לבעל הייד פארק משלו, לכל אחד יש דעה נחרצת וכולם – חוץ ממני כמובן – זוכים בחיי זוהר מלאים ועשירים שסובבים סביב כפות רגליים מטופחות על שפת הים ודרינקים עם מטרייה. אז מה בכל זאת טוב, תשאלו, ואני אגיד: ברשתות החברתיות נרקמים מחדש קשרים שנדמה שמזמן נפרמו. כך קרה שהתגבשה קבוצה קטנה מאוד של אנשים טובים שהיו חלק בלתי נפרד מתבנית נוף מולדתי. כמתבקש בלו”ז האבולוציוני של העידן הטכנולוגי, הקבוצה הקטנה והאיכותית עברה צ’יק צק לוואטסאפ. אחרי ההתרגשות הראשונית והשאלות המסורתיות (“איפה את/ה, מה את/ה עושה וכמה ילדים יש לך”), הגיע הזמן להרים הפקה. איתן, שתמיד היה כריזמטי ומפיק־על, הכריז על מועד התכנסות, והגענו. בדיוק כמו בפגישת מחזור בית ספרית שהתלבטתי אם להתייצב אליה או לחמוק ממנה כמו שעשו רבים, זו הייתה המתנה הכי טובה שיכולתי להעניק לעצמי.
הגעגועים שמקבלים תזכורת לקיומם הם אחד. דבר נוסף הוא העובדה שבמפגשים אלה עולים וצפים סיפורים מהעבר, לצד השלמות פערים מאז הפעם האחרונה שבה נפגשנו. “נוסטלגית”, תהדפו אותי, ואני ברשותכם אתייצב איתנה במקומי, כי יש לי נקודה להעביר: הסיפורים האלה הצליחו ללמד אותי הרבה דברים על עצמי, בדיוק כמו שהצליחו ללמד את שאר הנוכחים על עצמם. המפגשים האלה הם השתקפות של עצמנו מהתקופה שבה היינו הכי פחות קשובים למי ומה אנחנו. היינו ילדים וזה היה מזמן, אבל הזיכרון, ברגע שהוא פוגש מישהו מוכר ואהוב, מתחיל לפעום שוב ולהנפיק פיסות מידע ותמונות.
חוץ מזה, יש משהו בשנים החולפות שמווסת את הקושי של בני אדם להגיד זה לזה דברים טובים. “אתה היית אחד כזה שאפשר לסמוך עליו”, אמרנו לי”מ. “אני?”, התפלץ בתגובה, “לסמוך עלי? הייתי הכי קלולס שאפשר. תפסתי מעצמי אחד כזה שאי אפשר בכלל לסמוך עליו”. לאחרת אמרו שהיא תמיד הייתה חכמה. אלא שהיא בכלל צמחה בתחושה שאף אחד לא מבין אותה ושהחוכמה שייחסו לה מקטנות, זו שהפכה אותה הרבה פעמים למוקד העניינים, הלכה ונמוגה, כך שאולי כדאי לה לבלוט עם שיער משונה וחוצפה בלתי מרוסנת. עוד דיברנו על היחסים עם ההורים, על כמה מוזר להבין שהיום אנחנו בני גילם, על איזה מין הורים נעשינו אנחנו, מה לקחנו מהבית ומה השארנו בו אחר כבוד.
משפט של חז”ל אומר: “אין שמחה כהתרת הספקות”. גיל ההתבגרות הוא גיל מחורבן, מלא ספקות. הפגישות האלה, שנחתו עלי כמו מתנה, הן בבחינת התרות של ספקות. היום אני אמא לילדים, האחד בגיל ההתבגרות, השני צועד לשם בצעדי ענק. הם נוהמים לעברי, לעתים לא מחבבים אותי, וכבר מזמן שכחתי מנשיקה או מגילויי חיבה פומביים. “הם יודעים הכל, נו, זה השלב”, אומרים לי יודעי דבר. “אל תנסי אפילו. עברת מתפקיד מנהלת ליועצת, והם לא מוכרחים לקבל את העצות שלך”. הכל נכון, אבל אני רוצה שהחברים שלהם, שאולי להם הם כן מקשיבים, ידעו להגיד להם מילים טובות כבר היום, ושהם ידעו להשיב בחזרה. עכשיו, בזמן אמת. לא בדיעבד. אחרי הכל, זה מה שנשאר.