זה התחיל בצליל של משהו מתעופף ורעש של נפילת קטיושה. בום. אשר יגורנו בא לנו: פוצי, חתולנו הבלתי מרוסן, ביצע קפיצת בנג'י בלי חבל מהאדנית במרפסת ביתנו שבקומה השלישית. מנוחת השבת הופרה, ואחרי שהצלחנו לאתר אותו בין סבך השיחים, לחטוף שתיים, שלוש, 800 שריטות מהיצור הכאוב הזה שלא הבין איך קרה מה שקרה, אצנו לצער בעלי חיים. בדקו אותו, צילמו, הזיזו, בחנו, ואז שחררו אותנו עם האבחנה: “החתול שמן". הוא יצא בנס, אנחנו עם תרומה נאה לצער בעלי חיים. אני יכולה להישבע שהילדים, פרט לעובדה שהם אוהבים אותו מאוד ודאגו לזה שנסכים שיגיע אלינו הביתה (כולל הפגנות ושלטי מחאה בצמתים שבין השירותים למטבח), גילו נדבך נוסף באישיותם: נדבך של חמלה גדולה ואכפתיות כלפי בעל חיים אחר.

השבוע הגענו לצער בעלי חיים בתדירות שלא מביישת אפילו את בעלת הפנסיון/ הקברנית שזה לה בית שני, מאז שהחליטה שהדבר שהיא הכי אוהבת לעשות זה לשמור על בעלי חיים, ובבוא העת לשמור להם חלקה למנוחה נכונה. הפעם הסיבה הייתה תוצאות שרשרת מאותה נפילה במרפסת, והרי כשמשהו משתבש, החיים מתחילים לנוע במדרון. יום־יום התייצבנו שם. הפעם היה לנו גם זמן להתעכב על החדר שליד חדר הטיפולים. באחד הכלובים ישב חתלתול זערורי, לבן עם נגיעות ג'ינג'יות ועיניים ירוקות. בכל פעם שחלפתי ליד הכלוב הוא יילל לעברי. “הלו, אתה מדבר איתי?", שאלתי והתקרבתי לכלוב. אני אפילו לא רוצה לתאר את האומללים שסביבו, בכלובים אחרים, שמחכים שיבואו לאהוב אותם. ניהלנו שיחה שכל מה שהיא דורשת זה שיצור אחד מגודל, שחושב שהוא תבוני (אני), יסתכל בעיניים של יצור אחר, קטנטן.

ענבר הווטרינרית שאלה אם נרצה לאמץ אותו. מה שהקטן הזה עבר, גם בסיוט הכי מוטרף לא הייתי מעלה בדעתי. לא רציתי לשמוע, אבל היא סיפרה. ובכן: הקטנטן הזה, בן יומו, נצבע בכחול. נצבע זה אומר שמישהו, חולירע אחד, פשוט צבע אותו בכחול כדי לסמן אותו כמטרה לקרבות פיטבולים. כך היה. הם שיסעו אותו כמעט לגזרים. הוא הגיע לצער בעלי חיים אחרי שמישהו מצא אותו בחתיכות, ושם טיפלו בו ואיחו אותו. הוא נורא רוצה לחיות. לאט־לאט מצמח פרווה, ואפילו בוטח ביצורים שחולפים לידו. “זה כלום", אמרה לנו ענבר. “ראינו פה כבר הכל".

“בטח ערבים", מרפקה אותי מישהי שהביא לשם את הכלב שלה לבדיקה, “אלה אין להם אלוהים". ובכן, לא. ערבים, יהודים, נוצרים ושאר הדתות, כשהם מחליטים שהיצור שעומד מולם הוא נטול נשמה, כה הם נוהגים בו. באכזריות אין קץ.

עכשיו, מדברים פה על הדתה ועל הקצנה דתית עולמית, אז אם כבר, שתהיה עם תוכן: ביהדות קיים איסור ברור לצער בעל חיים ללא תועלת (על חזון הצמחונות של הרב קוק בפעם אחרת). באסלאם, בדומה ליהדות, במסורות המיוחסות לנביא מוחמד, יש סיפורים שמדגישים את החובה לנהוג בחמלה בבעלי חיים ולהתחשב בהם ובצורכיהם. יש שכר על מעשים טובים כלפי חיות, עונה מוחמד באחד הסיפורים. הנצרות מדברת על מצוות מסוימות שנוגעות לבעלי חיים, בהקשר של חינוך מוסרי לאדם ומניעת פיתוח אופי אכזרי.

אנחנו נוטים להזדעזע מגילויי האלימות בחברה שלנו. הברוטליות בכבישים שגובה חיים, הדחיפות בסופר, היריקות שאנשים דופקים באמצע הרחוב כאילו זה הגיוני, היחס המכוער אל נותני השירות וכן הלאה. אנחנו נוטים להיחרד כשאנחנו רואים במהדורת החדשות צב ים מת שבני אדם צבעו את גבו על חוף הים; כשאנחנו קוראים על פקחים בעירייה שיורים חצי הרדמה בכלבים וקושרים אותם בתוך שקית עד שייחנקו למוות; על אישורים שמפזר משרד החקלאות לירות בזאבים; על קרבות כלבים אומללים (שבני אדם מארגנים כמובן); על מטחנות גורים (המקום שבו מרביעים כלבים בתוך מחסנים חנוקים כדי למכור אותם); על חתולים שמושלכים למדורת ל"ג בעומר וכן הלאה.

בעיניי הקשר ברור. יצור חי אחד אינו מזהה את המצוקה של יצור חי אחר ומאמין שהוא נעלה ממנו. זה מתחיל כשאנחנו קטנים, ומשם, המדרון מפולס. ברור לי שלמי מקוראי שיש בו את החמלה, המדור הזה לא ישנה דבר. היתר, בבקשה תחזרו להפגין חמלה לאדם, לבעל החיים ולכל דבר בעל נשמה.