השבוע הילד שלנו חזר מבית הספר, ומבין התלתלים שמכסים לו דרך קבע את עינו השמאלית, בצבץ מבט שיכולתי להישבע שהוא מיואש. מהר מאוד הוא בחר לשתף. בכיתה, מסתבר, דיברו על הטרדות מיניות ונתנו בהן סימנים - נושא חשוב לכל הדעות. “אז למה אתה נראה לי מתוסכל?", שאלתי אותו והוא פרס תובנה נקייה של ילד בכיתה ז', שלא חל עליו הקלקול.

“אני מתוסכל כי מהשיעור הזה יצא שגברים הם זרע השטן", אמר. "שכל הגברים מטרידים. שכולם חושבים איך להזיק. איך בכלל אפשר לבנות מערכות יחסים כשכל צד תקוע בעמדה שלו? שאישה חושבת שכל מה שגבר רוצה זה דבר אחד וגבר חושב שלא משנה מה הוא יעשה, היא תחשוב שהוא רוצה להזיק לה? חוץ מזה, הרגשתי שכולן כל כך רוצות להיות חלק מהדיון, שכל אחת מספרת דברים רק בשביל לרצות את שאר התלמידים בכיתה".
 
“הנתונים לא מחמיאים לגברים, אתה יודע", אמרתי לו, “אין כמעט אישה שלא עברה הטרדה מינית בחייה. גם אני עברתי. כולנו. ואתה צודק, הדיבור על הטרדות מיניות הוא מאוד קיצוני, אבל אין ברירה. כדי להגיע לקו האמצע ולנורמליזציה, צריך ללכת עד הקצה". 
 
והילד החכם הזה הסתכל עלי ואמר: “בדיוק כמו שהיה עם הפמיניזם. הוא התחיל קיצוני כי לא הייתה ברירה, ועכשיו ברור מאליו שנשים הן שוות זכויות". 

אחר כך הרהר ואמר: “טוב, אם אין ברירה וזה מה שצריך לעשות בשביל שגברים יבינו, אני מקבל את זה". 
***
עם קשר, ואולי בלי, כבר יותר משבועיים שאני מסתובבת באי־נוחות עם מחשבה מנקרת, שמסרבת להרפות. שבי, אמרתי לה. גלי את עצמך. והמחשבה ישבה והתגבשה, עד שקיבלה צורה.
 
אני זוכרת את שעת הבוקר המוקדמת ההיא, ואפילו את קרני השמש שצרבו בעיניים כשנכנסתי למטבח. “ניצחנו", אמא שלי אמרה בחיוך. “מי ניצח?", שאלתי. “אנחנו ניצחנו, ישראל", הסבירה: “בלילה היה אירוויזיון, וכולם בחרו את השיר של ישראל, ‘הללויה'". לא מאוד הבנתי את עניין ה"ניצחנו", אבל לימדו אותי שניצחון זה נהדר, אז שמחתי. חוץ מזה, נשאר איתנו שיר שתמיד מלהיב אותי לשמוע, כך שהניצחון הוא בעצם כפול. 
 
שנים אחר כך ניצחנו שוב, ואז הגיעה נטע ברזילי והראתה מה זה ניצחון אמיתי, כי הניצחון, כידוע, הוא אולי חד־משמעי אבל בוודאי לא חד־ממדי. זה היה ניצחון סוחף. לא מעניין אותי הניקוד של קפריסין או השד יודע מי. אותי מעניין היה לראות את הקהל משתגע שם, באולם העצום, לשמוע את הגרסאות שעשו לשיר בשפות שונות ולהתפעל מכך שהבחורה הצעירה הזו המציאה ז'אנר. היא הרי חתומה על משהו שאף אחד אחר לא עשה לפניה.

“זו סובלנות!", אמר לי אבא אחד בזמן שיחה על השאלה מה יישאר מהשיר הזה בעוד עשור, נגיד. “הכי חשוב שקיבלו פה את השונה". אחר כך שמעתי את זה מעוד אמא. ואז שמעתי את זה כמוטיב חוזר בראיונות בתוכניות בידור, בחדשות, איפה לא. כולנו נפעמים מזה שהבחירה בנטע היא למעשה פניה של הסובלנות. 

על מה את מתלוננת, תגידו, שום דבר לא טוב לך? ואני אענה: שום דבר לא סובלני בלהמשיך להזכיר שהנערה השמנה זכתה באירוויזיון. אני לא יודעת כמה עוד שלבים האנושות תצטרך לעבור בשביל להבין שזה ממש לא משנה - שמנה, רזה, עגולה, משושה - זה לא רלוונטי. לא מפני שלא יפה להגיד “שמנה". הרי שמנה זה מצב נתון. את או שמנה, או לא שמנה. שמנה או רזה הן לא מילות גנאי, אבל העיסוק בזה הוא כל כך אינטנסיבי, ששבועיים אחרי האירוויזיון אני עדיין שומעת שוב ושוב את ההערה על כמה יפה שקיבלנו את השונה. 

אפילו ברזילי עצמה נסחפה לתוך הדבר הזה. במקום להגיד: “אני שמחה להיות מודל לכל מי שרוצה לעסוק באמנות, אבל מפחד מתגובות לא אוהדות. כדאי להתמיד", היא משחקת במשחק הזה, שמעמיד את ממדיה במרכז, ולא את ממדי הכישרון שלה במרכז. וזה, תסלחו לי, לא ניצחון בכלל. אז הנה, במשפט אחד: כל עוד נדבר על אנשים כעל “שונים", כל עוד נתעסק במה שבעינינו הוא השונות שלהם, נהיה בצרות. נטע ברזילי זכתה בשל ביצוע נהדר, בשל ז'אנר חדשני שכבש את הקהל. היא לא זכתה כי אנחנו כאלה סובלניים. אף אחד לא עשה לה טובה, וסליחה שאני מקלקלת את החגיגה. להתראות בשנה הבאה, בירושלים הבנויה.