אשר יגורתי בא לי. כלומר זה יכול היה להיות הניסוח ההולם ביותר, אבל האמת היא שכל הורה מגיע מתישהו להבנה המצערת שאותו “יגורתי”, יהיה אשר יהיה, הוא סוג של השתקפות שלו עצמו, שניבטת אליו מתווי פניהם של הילדים המתבגרים שלו.
ובכן, מיהו אותו יגורתי, תשאלו, והרי תשובתי: יגורתי, שנוהג להחליף צורה, בא הפעם בדמות בקשתם של הילד שלי והחברים שלו לנסוע לבד לאיזה מתחם טרמפולינות, אי שם בפאתי פתח תקווה. הם בני 13, וראו זה פלא: הם נוקטים אותו תרגיל עתיק יומין שההורים שלהם והסבים שלהם עשו בו שימוש, שמבוסס על לחץ קבוצתי. זה בדרך כלל הולך ככה: “אני רוצה איקס”. עם הגעתה של תשובה שלילית, זה ימשיך ב”אבל לכולם מרשים, למה רק אני יוצא דופן?”.
גדלתי בתוך צמר גפן. בת בכורה, עטופה מכל כיוון. מתישהו הוא התחיל לעקצץ בנפש. לאט־לאט קילפתי אותו מעלי. הפעם הראשונה שביקשתי במפורש לפרוש כנפיים ולהתעופף הייתה עם שתי חברות שלא היו קרובות אלי במיוחד, אבל נראו להוריי מספיק אחראיות כדי שהם יתרצו. היה לנו רקע משותף: שלושתנו עבדנו בגלידרייה שהציעה לתיירים בחודש אוגוסט המהביל גביעים בגודל מהשאול. יחד קרצפנו, יחד נגעלנו מהריח של החלב המחמיץ, שינענו, מכרנו, מירקנו וסגרנו, לילה־לילה, במדרחוב בן יהודה הומה האדם. בתום מסכת ניג’וסים מתישה, בישרתי לב’ וג’ שההורים שלי מרשים לי לנסוע איתן לחוף גיא, ללילה אחד. הצטיידתי בשק שינה, בטייפ ובקלטת החדשה והלוהטת של החברים של נטאשה, ובכל מה שצריך כדי שזה יעבור חלק ובשלום.
נסענו לשם, הרגשנו גדולות מאוד. בנות כמעט 16, עם ביטחון עצמי מופרז מהול בהתרגשות, הצפנו לחוף ותקענו יתד בחלקה שנראתה לנו מתאימה לצרכינו. לא קרובה מדי לקו המים אך קרובה מספיק למקלחות ולעמדת המציל, כי בכל זאת, שלוש ירושלמיות שנולדו בלי זימים יכול להיות עסק מסוכן. לאט־לאט התחילו לטפטף את עצמם לכיווננו נערים בני גילנו. הם התמקמו לידנו, נראו נחמדים מאוד. בלילה שמענו בלופ את “מלנכולי על הגג”, והרגשנו חתרניים במיוחד כששרנו “הירקון זורם ונשפך לים, ה־ז־ונות גם”. אני אפילו לא זוכרת שהיה שם אלכוהול, או שהיו סמים, באמת, ילדים טובים.
בלילה שקענו בשינה עמוקה. שתיים מתוך שלוש מאיתנו התעוררו מידיים זרות משוטטות עליהן. לא היה בזה שום דבר מקסים. שום אגדת דשא כמו של מאיר אריאל, עם צרור תלתלים שמוטל מבחירה על ברכיים של מישהו. סתם ידיים זרות, של קאקערים קטנים שהרשו לעצמם. למה? ככה. אחר כך, בשביל שיהיה ממש מושלם, מעדתי בבוקר ישר על הפרצוף, ועל המצח צמחה לי הכלאה בין אף נוסף לאוזן שלישית. לא היה לי איך לטפל בזה. כלום. חוץ מזה הייתי רעבה, כי הכסף נגמר ונשאר לי סכום מדויק לנסיעה. אני זוכרת שפגשתי שם, על החוף, זוג חביב במיוחד שדיבר על הסיכון שבזיהומים כאלה. הם לא התייחסו אלי כאל בוגרת ואחראית, שעומדת ברשות עצמה, אלא כאל ילדה שממש זקוקה לעצה טובה ולעזרה. אז ארזתי את התיק וחזרתי לירושלים. כשהגעתי הביתה, דיברו בחדשות על פדופיל שהסתובב שם באותם ימים, בחוף, וצד ילדים קטנים.
“יגורתי”, אני אומרת לו. “אני יודעת שזה קשה, אבל בוא ניתן לילד לנסות. שיקפץ על טרמפולינות, שם, בפאתי פתח תקווה. בוא נצייד אותו בדברים חיוניים: בידיעה שרוב האנשים בעולם הם טובים, אבל יש גם נבלים ונבלות. נזכיר לו שהגוף שלו הוא מרחב ששייך לו ורק לו, כמו שהגוף של אחרים שייך להם ורק להם. נצייד אותו במספיק כסף, באמצעי התקשרות, ניתן לו לפרט בפנינו איך הוא נוסע, עם מי ומתי הוא חוזר. בוא נוריד שכבה של צמר גפן. רק כך הוא יגדל”.