אקשן שנות ה-60: נתן זהבי נזכר בסיפורים של חברי כנופיית הכרם

1. ביום ראשון שעבר בשעת בוקר מוקדמת הרגיש רחמים “גומדי" אהרוני שמשהו לא טוב קורה לו, שמשהו רע עומד להתרחש. הוא ביקש מבת זוגו שוש את הכדורים שרשם לו הרופא. הגבר הצנום שצונתר וסבל מבעיות כליות וממחלת הסוכרת לא החזיק מעמד, הכדורים לא עזרו והוא הלך לעולמו.

כותבי הביוגרפיות בישראל פספסו - אף אחד מהם לא ישב לכתוב את סיפור חייו המרתק: מהילד קטן הקומה שגדל בצריף בשכונת התקווה ועבד בשוק התקווה מגיל בר מצווה עד לשודד, הרוצח, המבתר, המבריח ועוד אלף כינויים שהדביקו לו, חלקם בצדק ואחרים הם הגזמה פראית.

אם מישהו היה זוכה לשמוע את סיפורו של גומדי מפיו, אולי היה מתוודע לשמועות שעל פיהן הבריח אורניום לישראל מארץ רחוקה, וגם תחמן אישיות בכירה והבריח באמצעותה משלוח בובות גדולות, מתנה לנכדים, בלי שזו שיערה כי הבובות ממולאות בסם קולומביאני משובח. בקיצור, ישנם על גומדי סיפורים שיכלו לפרנס סדרות מתח ואקשן טלוויזיוניות למשך שנים רבות.

אני מכיר את גומדי וטוביה אושרי מאז שנות ה־60, כשהסתובבתי ברחובות הכרם. הייתי פושטק צעיר עם מצלמה שמנסה להרוויח את לחמו ביושר באמצעות צילומי עיתונות. אם אפשר היה לעשות כמה לירות על גבול דרך הישר עם סטיות קלות, התפתיתי ולו רק בשביל המתח ורכישת ניסיון בחיים האכזריים, כאדם ששהה יותר ברחוב מאשר בבית ההגון עד כדי דיכאון של הוריו.

באותם ימים העובדה שאנשים כמו אושרי גומדי, אלברט “הגמל" צעירי, יחזקאל אסלן, בוסתנאי “בוסי" סחה ואחרים נתנו אמון בנער אשכנזי צפוני גרמה לי להרגיש משהו מיוחד. כמעט לא היה פשע רציני שקשור לשוד - מלטשות יהלומים, בנקים, “תשש" (פריצה) מבתי דירות של עשירים וכדומה, אירועים ששומר נפשו ירחק מהם - שלא ידעתי כעבור זמן קצר מה היה הסיפור האמיתי שעמד מאחוריו ומי היו המעורבים בו.

אם הייתי מספר לכם שבאחד השודים הגדולים של מלטשת יהלומים השודדים השתמשו במכוניתו של ראש העיר הגדולה בישראל במפתחות משוכפלים, בלי שראש העיר ידע ואם היה יודע או המשטרה והתקשורת היו יודעות זו הייתה אחת השערוריות הגדולות של אותם ימים, הייתם מאמינים?

אז הנה עוד סיפור. בימים שבהם התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי, ביקשו ממני טוביה וגומדי לעשות ישיבה על עניין שהציק להם. ישבנו ב"שוקת", חמארה (משרץ אלכוהול) שהייתה שייכת לשניים במרכז כרם התימנים, והם סיפרו לי שיש עיתונאי העוסק בענייני כלכלה שמנסה לסחוט חבר שלהם בגין משהו שקשור בעסקי הבנייה שלו. הקבלן הירושלמי ביקש מטוביה וגומדי להוריד מהגב שלו את העיתונאי. הם פנו אלי ושאלו אם אני יודע איך אפשר להוריד את העיתונאי הנוכל מחברם. למרבה המזל שלהם הכרתי היטב את אורח חייו של הנוכל וידעתי שיש לו פילגש צעירה, שאיתה נסע על חשבון איש עסקים שנסחט על ידו לקרנבל בברזיל.

כמי שחשב והאמין שהעיתונות צריכה להיות נקייה ממעשי שחיתות, ושעיתונאים המעורבים בשוחד ובסחיטות חייבים לחטוף בראש, הסכמתי לשתף פעולה. נתתי לרחמים וטוביה את שמה של הפילגש, את שם האיש שמימן לסחטן את הנסיעה ואמרתי להם שיצלצלו לעיתונאי ויאמרו לו שכל המידע, כולל צילומים שלו עם הפילגש בברזיל, יגיע לאשתו. העיתונאי ירד מהקבלן, ואני זכיתי להרבה נקודות שהיום אני קצת מתבייש בהן, אבל מאחר שהעיתונאי בייש את המקצוע, אז זה איזן את מה שעשיתי. היו עוד מקרים גבוליים שהייתי מעורב בהם, שאין לי ספק שהיום הייתי מתרחק מהם כמו מאש.

טוביה וגומדי ידעו גם להחזיר טובה כנגד טובה. יום אחד בנו של אחד מאנשי חבורת הכרם החליט לשחק אותה מאפיונר וניסה להשתלט על חנות תקליטים בכיכר מסריק בתל אביב. הוא איים על בעל החנות, עשה לו בלגן ורצה אחוזים מההכנסות של החנות. בעל החנות היה בן של ידידה טובה שלי. סיפרתי לשניים על האירוע ובקשתי שיורידו את הבן של חברם מהעסק בכיכר מסריק. הם הזמינו אותי לפגישה איתו, זה היה בבית משפחת אושרי ברחוב שינקין. כמו בסרטים, הם ירדו על הבן אדם ונתנו לו להבין שהוא לא מתקרב לחנות, וכך היה.

השנים חלפו, אני הסתבכתי בכמה אירועים לא נעימים בלשון המעטה, ומכולם יצאתי נקי. לאחר מכן השקעתי את רוב זמני בעבודה עיתונאית ובפעילות ציבורית שקטה שרק במקרים קיצוניים הגיעה לידיעת התקשורת (שביתת הנכים, שביתת חולי הסרטן).

הקשר עם אושרי וגומדי נותק כמעט לחלוטין חוץ מפגישות אקראיות בכרם התימנים, בשוק הכרמל או באחד ממשרצי האלכוהול בעיר החטאים והחוטאים תל אביב.

מדי פעם, כשפגשתי במקרה את שרה דנוך, הייתי שואל על טוביה, וכך היה גם עם חברתו של גומדי, שוש, כשהייתה מגיעה לבר של מסעדת "ברבוניה", שבו אני נוהג לשבת.

אני מניח שלא מעט אנשים שרחמים אהרוני עזר להם בימיו הטובים הזילו דמעה על מותו. בתקופות שבהן היה מפוצץ בכסף היה משחרר חופשי לנזקקים ועשה את זה בלי הו הא ושופוני.

לא הרבה אנשים שהיו מעורבים בעסקי העולם התחתון של שנות ה־60 וה־70 נשארו בחיים. רובם הלכו לעולמם - מי בעקבות פיצוץ מכונית, מי מכדורי אקדח ודקירות סכין ומי מבעיות בריאות ומשימוש יתר בסמים. ויש כאלו שנעלמו כמו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותם. כאלה שמקום קבורתם לא נודע. על אחד אומרות השמועות שהוא קבור מתחת למגדל שלום. אחר, על פי השמועות, שלשונו עבדה שעות נוספות והוא נהג לדווח ללובשי המדים על עסקאות סמים גדולות שבוצעו אותם ימים, מצא עצמו כרות לשון בתוך באר בקרבת מנזר השתקנים, שם החזיר את נשמתו לבורא עולם.

למען האמת הייתי יכול לכתוב כמה מוספים על אותם ימים מטורפים של שנות ה־60 וה־70, אבל מאחר שחלק קטן מהדמויות שהיו פעילות עדיין בחיים, והם חיים “חיים נורמטיביים" והצאצאים שלהם בטוחים שהסבא שלהם הוא האיש הכי טוב בעולם, מי אני שאהרוס להם את התדמית.

אז גם רחמים גומדי אהרוני הלך לעולמו, וכל אלו שחשבו או פיללו שהוא לא ימות במיטה בביתו - יצטרכו לאכול את הכובע.

2. הסכסוך הישראלי–פלסטיני או הסכסוך בין היהודים למוסלמים, כל אחד מנקודת המבט שלו, הגיע לרמת שפל בלתי נסבלת, שבה נשים, נערים, וילדים נרצחים בשם אלוהים או אללה. עבור צד אחד הנרצחים או ההרוגים הם קדושים, עבור הצד האחר הם שהידים. משפחות שני הצדדים מברכות את הקדוש שלהם שיגיע לגן עדן. קריאות נקמה נשמעות בשפה העברית והערבית. מנהיגי שני הצדדים מאשימים זה את זה בהסתה, וקנאים וקיצונים מבטיחים נקמה נוראה.

בצד אחד יושבים שבעה בבית הקורבן, בצד האחר יושבים בסוכת אבלים. פרשנים מלומדים יודעים מה צריך להיות הפתרון לבעיה, מומחים מטעם עצמם מנתחים את המאבק בין שני העמים על אותה פיסת ארץ, וכל אחד מהם מסביר את דעתו המלומדת שהפתרון יהיה רק אחרי שהצד האחר יכיר בטעויותיו וילך לוויתורים מרחיקי לכת כדי להגיע לפתרון הסכסוך.

אני מודה שבכל פעם שאני רואה את גופות הנרצחים ושומע את סיפור חייהם, אני מתכווץ בתוך עצמי בזעם עצור ושואל אם כל זה לא מיותר ואם לא היה אפשר להגיע לפתרון מוסכם - ואני מגיע למסקנה העצובה שלא. מי שרוצח נשים וילדים הוא מנוול אכזר, הוא לא לוחם חירות ולא לוחם חופש, הוא פושע. להילחם נגד חיילי צבא כובש זה יכול להיחשב כלגיטימי, לדקור ולשחוט אזרחים תמימים, נשים וילדים זה פשע מתועב.

“לנטרל" סכינאים שדוקרים אזרחים חפים מפשע בירי, או חייל היורה במי שמאיים על חייו איום ממשי, זה לגיטימי. לחסל ילדה בת 13, שכל אדם בוגר ומיומן היה יכול לנטרל אותה בלי להרוג אותה, זה פשע. אני רואה לנגד עיני את שתי הנשים שנרצחו בדם קר השבוע - שלומית קריגמן צעירה טובת לב, שטרם החלה את חייה, ודפנה מאיר אם לשישה (שניים באומנה), והלב מתפלץ. איך אפשר היה לנעוץ בגופן סכין פעם ועוד פעם ועוד פעם. בא לי לצעוק לשמיים - עד מתי, עד לאן, אבל אני יודע שאלו תהיינה זעקות סרק.

אז במקום צעקה לשמיים הבאתי לכם כאן שיר נפלא שכתב עמרי גליקמן ושרה להקת התקווה 6. שם השיר "יונה לבנה". מצמרר.