לשרה׳לה כהן, בת ה־69, אין זמן. היא מורה לילדים בעלי צרכים מיוחדים, מעבירה שיעורים פרטיים, הולכת באופן קבוע להרצאות ולומדת קבלה. את הנכדים היא מבקרת אחת לשבוע או יותר. ״אני אוהבת את המשפחה שלי עד כלות, אבל אני לא בנויה למחוק את עצמי״, היא אומרת, ״אני עסוקה בעצמי ומפתחת את עצמי. ככה טוב לי. זה הזמן שלי עכשיו. אני סבתא עסוקה״. בתה שלומית ספיר מאששת בחיוך את הדברים: ״אין לאמא שלי זמן. היא עושה 80 אלף דברים. היא בכלל חושבת שהיא בת 16. לא בטוח שיהיה לה זמן להתראיין אליכם״.
שרה'לה היא לא היחידה. העלייה בתוחלת החיים יצרה תופעה חדשה שכבר נחקרת באקדמיה. הסבא והסבתא החדשים, מכנים אותה. ״קרתה פה מגמה של שיפור תוחלת החיים. החולי נדחה לשלב מאוחר יותר״, אומר דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, פרופ' עמירם רביב. ״בממוצע, הורים הופכים לסבים באזור גיל ה־50, והשינוי שקורה הוא ברמה הערכית. אם פעם דאגתה של האמא הייתה נתונה אך ורק לילדים, הרי שהיום ההורים דואגים גם לעצמם. הערך של לדאוג לעצמי הוא בסדר, אבל מצד שני יש כאן דילמה אינסופית, כי דור ההורים הפך לעסוק יותר, והוא חייב להישען על הסבא והסבתא, שאוהבים את הילדים והנכדים ורוצים לעזור, אבל רוצים גם לממש את עצמם. הסבים והסבתות מכירים בערך הנכדים, אך יש היום גם התפכחות ועניין בפינוק עצמי ובטיפוח. הם חייבים למצוא את האיזון העדין״.
חיה פינקל גרינברג, סמנכ״לית שיווק בחברת אופנה, היא אם לשלושה ילדים, ואמא שלה מהווה עבורה קרש הצלה, כהגדרתה. ״היא גרה איתנו, ובזכותה אני יכולה לנהל את הקריירה שלי. היא מנהלת לי את הבית ועושה זאת בשמחה רבה. אני לא חושבת שהיא מבטלת את עצמה. עבורה המשפחה זה הכל״, היא אומרת.
לאמה, לאה גרינברג (62), יש סדר יום עמוס. היא מכינה את הסנדוויצ׳ים לילדים, מביאה אותם לגן, מסדרת את הבית, מנקה ועורכת קניות. אבל היא טוענת שעבורה מדובר בהגשמה עצמית. ״אני נהנית מזה, מעצם העובדה שזקוקים לי ואני יכולה לתרום, ויוצא מזה שאני רואה את הנכדים שלי גדלים מול עיני. יש סבתות שעובדות, לי זה נהדר. אני מספיקה גם לעשות עבור עצמי. להפך, זה מונע ממני מלהשתעמם. בבוקר אני עושה את עבודות הבית, ואז אני נפגשת עם חברות. מ־6:00 בבוקר אני על הרגליים. לדעתי, הסבתות החדשות מפסידות את הכיף של חייהן. זה תענוג, והמשפחה יותר חשובה מהערך העצמי״.