"חשבתי שהעולם ייחרב כשאצא לפנסיה - שאהפוך לאפס. שלא יהיה עולם יותר בשבילי״, מספרת רחל קייזרמן, בת 74, ממושב קדרון, ״הלכתי לחוג אמנות ללא ציפיות יוצאות דופן, אבל הצלחתי להמציא את עצמי מחדש כפסלת״.
לקייזרמן ארבעה ילדים ושבעה נכדים. ״כל חיי עבדתי״, היא מתארת נקודות ציון בקריירה, ״במשך 40 שנה בבזק הייתי פרויקטורית. אחד הפרויקטים שהקמתי בשנת 1999 היה מודיעין 144. במקביל גם הייתי יו״ר עמותת אנוש (העמותה הישראלית לבריאות הנפש) באשדוד, כך שתמיד הייתי פעילה מאוד.
״פתאום מצאתי את עצמי לומדת אמנות. השינוי היה חד, אבל מרענן. למדתי לעבוד עם קרמיקה, עם עיסת נייר ועם חומרים נוספים, ואז החלטתי לבנות את גדולי האומה שלנו - דמויות מפתח שיצרו את המציאות הישראלית. התחלתי מגולדה מאיר״.
הפסלים של רחל קייזרמן
קייזרמן החלה לעבוד עם בקבוקי פלסטיק. ״מתוך אכפתיות לנושא איכות הסביבה״, היא מסבירה. הפסל של גולדה מאיר הפך להצלחה מסחררת. ״היא יצאה כל כך מוצלחת שחשבתי 'למה לא בן־גוריון?'״, אומרת קייזרמן, ״עשיתי גם אותו וגם ממנו הייתי מרוצה. נכנסתי לשוונג״. קייזרמן יצרה יותר מ־70 דמויות, ופסליה זכו להצלחה מסחררת. היא הציגה אותם במוזיאונים שונים בגדרה וברמת גן, ועכשיו הם מוצגים בתיכון מקיף ו' בבאר שבע.
קייזרמן הייתה רוצה לחזור לפסל, וגם לנדוד עם התערוכה שלה ולקדם אותה, אבל עכשיו, כשהיא גם סבתא במשרה מלאה ותומכת במשפחתה, יש לה קושי לממן את הכל והיא מחפשת את הדרך הנכונה לעשות זאת.
״הייתי רוצה להרחיב את הפעילות האמנותית שלי, אבל זה קשה וגם עולה כסף. החומרים יקרים, צריך מקום מסודר ומישהו שידחף את זה קדימה. זה קשה עם עשייה למען המשפחה״, היא אומרת ומוסיפה, ״אני מרגישה שאני לא מנוצלת, שיש לי הרבה מה לתרום, והייתי רוצה שתערוכת גדולי האומה שלי תגיע למקומות נוספים, כי אם לא נדע את עברנו, אין לנו עתיד, ואני חושבת שהיום לא ממש מבינים את זה״.