בשנת 2005 אשת העסקים ג'וליה זהר (64), הבעלים והמנכ"לית של טחינת אל ארז, הגיעה למסקנה שזה הזמן להעלות הילוך ולהתחיל לייצא את המוצר המצטיין שלה לרחבי העולם. כשנתיים קודם לכן נפטר בפתאומיות בעלה, אסעד זהר, שהקים את המפעל הצנוע באזור התעשייה של נצרת, וג'וליה נאלצה לעזוב את עבודתה בתחום החינוך ולקחת את הניהול לידיה כדי להציל את העסק המשפחתי. היעד הראשון שלה היה תערוכת אוכל כשר בניו יורק, שם גם הכירה את הלקוח האמריקאי הראשון של החברה (שעובד איתה, אגב, עד היום). עם הזמן הלכו והצטברו הזמנות מיעדים שונים בחו"ל, ולג'וליה כבר היה ברור כי המפעל חייב לעבור שדרוג רציני ביותר כדי להפוך ליצואן מוביל בתחום הטחינה והמוצרים המופקים משומשום.



"המפעל הישן השתרע על שטח כולל של 800 מ"ר בלבד, והוא כבר לא היה מותאם לכושר הייצור שלנו", היא נזכרת. "הכל היה צפוף מאוד, ובכל פעם שהייתה מתקבלת הזמנה גדולה, אי אפשר היה לזוז - לא במפעל ולא בחצר ששימשה גם לאחסון. בשלב מסוים החלטתי שאני חייבת לקנות שטח אדמה גדול הרבה יותר ולבנות עליו מפעל חדש לגמרי, מא' ועד ת', גם אם מדובר בהוצאה של עשרות מיליוני שקלים".



ומה היו התגובות ליוזמה?


"בוא נאמר שלא מעט אנשים, וביניהם גם אנשי כספים וכלכלנים, הרימו גבה וזלזלו ביכולות שלי לגדול ולהפוך את המפעל למשהו יותר רציני. אבל אני אמרתי שהמפעל הזה כן יקום, גם אם אצטרך לשבת ליד כנסייה ולקבץ נדבות. היה לי ברור שאם אנחנו נשארים במפעל הישן עם אותו כושר ייצור, אנחנו נסוגים אחורה. אבל מי שרוצה לגדול, חייב לקחת סיכון".



אז מה עשית?


"לקחתי הלוואת ענק, קניתי שטח של 5,300 מ"ר באזור התעשייה שגיא 2000 בכפר ברוך בעמק יזרעאל, לא הרחק מכאן, ובנינו עליו מפעל מהמם, מודרני ויפהפה, בשטח בנוי של 2,800 מ"ר. ידעתי שזה יעלה לנו המון כסף, ושזה מסוג ההחלטות שיש בהן היגיון - אבל גם הימור. למשל, היה לנו חשוב שכל המכונות החדשות שקנינו יהיו דומות, ממש העתק של אחד לאחד, למכונות מהמפעל הישן, רק מתקדמות וממוחשבות יותר. זה חייב אותנו בהוצאה נוספת, אבל היה חשוב לנו לשמור על אותו הטעם ואותה האיכות של הטחינה שלנו, שנחשבת מוצר פרימיום".



ומה מצבכם כיום?


"הגדלנו באופן משמעותי ביותר את כושר הייצור. אנו מעסיקים כיום 48 עובדים ומשווקים את הטחינה שלנו בהמון נקודות בארה"ב, באירופה ואפילו באוסטרליה. חשוב לי לציין שבקרוב אנו נתחיל לבנות מפעל נוסף בצמוד למפעל החדש, ובו אנחנו נייצר מוצרים חדשים ומשלימים".



ואת כל זה עשית בלי שהייתה לך קודם לכן כל הסמכה מקצועית או אקדמית בכלכלה או במינהל עסקים?


"למדתי תוך כדי תנועה, והפעלתי המון את ההיגיון שלי. תשמע סיפור. זמן לא רב לאחר שלקחתי על עצמי את ניהול המפעל, הגעתי למסקנה שצריך להחליף את כל האריזות הישנות שלנו. אז שאלתי את עצמי 'איזו אריזה תהיה הכי נוחה לעקרת בית במטבח?'. חשבתי, למשל, שצריך שיהיה פקק נוח להברגה, ושאפשר יהיה לרחוץ את האריזה מבחוץ. גם כאן היו כאלה שקפצו ואמרו ש'אסור להחליף אריזות' ושזאת טעות שיווקית, כי הלקוחות כבר התרגלו לאריזות הישנות וזה עלול לפגוע במכירות, אבל אני אישה עקשנית, ואמרתי דבר אחד: אם יש לך מוצר איכותי, אז האריזה שלו צריכה להיות יפה ואיכותית. ככה החלפתי את כל האריזות של המוצרים, ועם האריזות החדשות יצאנו למצוא שווקים בחו"ל".



איזו "עצת זהב" את יכולה להעניק למנהלים צעירים בתחילת דרכם?


"הייתי אומרת לו שאם הוא רוצה לשמור על המפעל, על בית העסק או החברה שלו, הוא צריך לעשות את זה בידיים, בעיניים, בראש ובלב. לעבוד כל יום, לא פעם מבוקר עד לילה, ולהיות ממש חלק מהמפעל. בעניין הזה אני חושבת שאני נותנת דוגמה טובה לשני הילדים שלי, הבת לנא והבן יוסף, שעובדים גם הם בעסק. וחוץ מזה, אני ממליצה לאותם מנהלים צעירים לעשות הכל מאהבה - כלפי העובדים, כלפי המפעל וכלפי הלקוחות. יש אולי כאלה שיגידו שלא צריך לערב רוחניות עם עסקים, אבל זאת אני - ואני אוהבת את מה שאני עושה".



מנהלים מחליטים



ההחלטות הפיננסיות שמקבלים מנהלים ואנשי עסקים הן קריטיות להצלחת החברות שבראשן הן עומדים. להקשיב לבטן? להתייעץ? ועל מי לסמוך?


"מעריב" בשיתוף בנק הפועלים במדור שחושף את ההחלטות הפיננסיות המשמעותיות שקיבלו מנהלים ישראלים בדרך להצלחה שלהם ושל החברות, העסקים והסטארט־אפים שאותם הם מובילים, גדולים וקטנים כאחד, לצד האתגרים שניצבו בדרכם – וגם את ההחלטות שהיו פחות מוצלחות, אך שמהן הם למדו והסיקו מסקנות חשובות.