בלי רעש וצלצולים: כך אורן סמדג'ה בישל הפתעה לעם ישראל

אורן סמדג'ה המריא יחד עם נבחרת הגברים בג'ודו למשחקים האולימפיים בריו. כשברקע לא רק תקווה אלא גם צפי לזכייה במדליות מצד הספורטאים שלו, שגיא מוקי, אורי ששון וגולן פולק. בתחילה, היה נראה כאילו סמדג'ה יחזור בידיים ריקות, כשמוקי הגיע רק למקום החמישי, אך הציפייה השתלמה, ובגדול, כשאורי ששון עמד על הפודיום ועליו מדליית הארד. “אני אוהב אותם, מחובר אליהם, גיבשתי צוות חזק. כואב לי כשהם מפסידים, אני יכול לבכות בגלל זה", הודה המאמן הלאומי לפני שיצא לאולימפיאדה בראיון מיוחד לטליה לוין שאנו מביאים שוב לרגל הזכייה.

מוקי הוא בן טיפוחיו מגיל 4. הם עברו דרך ארוכה יחדיו עד הזהב באליפות אירופה. כששאלתי את סמדג'ה אם מדובר ביורש, הוא חייך ואמר שכמאמן הנבחרת הוא אוהב את כולם ודואג להם באופן שווה. אחר כך הוא שלף כמו אב גאה תמונה שלו עם מוקי. כן, מגיל 4. הוא נראה בה מניף אותו על הידיים ומסמן באצבע את הספרה 1. מקום ראשון. “הם כולם הילדים שלי, אורי ששון זכה פעמיים בתואר סגן אלוף אירופה, וגולן פולק זכה בארד באליפות העולם, אני מאמין בהם ונותן את הנשמה עבורם", סמדג'ה מפזר את אהבתו בין כולם. 

לא רק את הנשמה, מתברר, נותן סמדג'ה אלא גם את העצבים. הרבה עצבים. "אני חי את הקרבות, שוכח לפעמים שאני המאמן, הדופק שלי יכול להגיע ל–180", הוא אומר. "אם לספורטאי יש יום רע, אני מזדהה איתו, זה משפיע עלי". הסימביוזה והרגש המתפרץ גרמו לסמדג'ה פעמים רבות להיות מורחק על ידי השופטים מהזירה. "אני צועק ומתערב, לא דופק חשבון. אני לא מהמאמנים שיושבים בצד, לא מסוגל".

• מעריב: חדשות היום, כלכלה, ספורט, רכילות, בריאות, טכנולוגיה

סמדג'ה מוביל את נבחרת הגברים האולימפית של ישראל בג'ודו משנת 2010. את השנתיים הראשונות שלו בתפקיד הוא מעדיף לשכוח. "האמת היא שרשמית אני אוהב לומר שהתחלתי לאמן את הנבחרת בשנת 2012", הוא אומר. "בשנתיים הראשונות בעיקר התעסקנו בדברים שלא צריך להתעסק בהם. במריבות ובשטויות".

ב–2010 שלל רשם העמותות מאיגוד הג'ודו את האישור למינהל תקין, והאיגוד התפרק. "קיבלתי טלפון מעו"ד נמרוד טפר שסיפר שרוצים אותי כמאמן הנבחרת", סמדג'ה משחזר. "כמובן שאמרתי שאני לא מעוניין. לא היה לי עניין להיות מאמן, עבדתי בזמנו במרכז הג'ודו שהקמתי באבן יהודה, חינכתי מאות ילדים לג'ודו וגידלתי דור חדש בענף. לא רציתי להתערבב שוב בתוך המערכת. אלא שהמצב היה גרוע, ספורטאים הלכו לאיבוד, הביאו מאמן מחו"ל וזה לא ממש עבד. ראיתי פוטנציאל לא ממומש של ספורטאים אדירים, והכל נפל בזמנו רק על אריק זאבי. ידעתי שאפשר להחזיר את ההצלחה שהייתה כאן אחרי הזכייה של יעל ארד ושלי בברצלונה 1992. המלחמות בין שני ארגוני הג'ודו הגדולים במדינה, משפחת קואז והאיגוד החדש בראשות משה פונטי (בעבר מאמנו של סמדג'ה - ט"ל), גרמו לכך שהג'ודו ספג מכה חזקה בתדמית שלו. היה לי חבל".

מה גרם לך בסופו של דבר להסכים?
"הצבתי דרישות גבוהות, על פניו לא ריאליות, אבל קיבלתי את כל מה שרציתי. ידעתי שאני רוצה פרויקט של 12 ספורטאים שחיים בווינגייט, ארוחות לספורטאים, תקציב מוגדר, מרחב עבודה, עוזרי מאמנים שיעבדו איתי בצוות. ידעתי שזה יצליח מעל ומעבר למצופה. הנבחרת הייתה מאוד בינונית, תחשבי שעד אז הציפיות היו השתתפות בכבוד והפסד בכבוד. וכשאתה מגיע ומשנה להם את הראש ואת התפיסה, מבינוניות למועמדות למדליות, זה עושה משהו. בהתחלה הם לא מאמינים לך, לא מבינים מה אתה רוצה מהם, אבל לאט–לאט הם הפנימו שאני רציני".

הצבת רף מאוד מחייב לקראת האולימפיאדה.
"ידעתי ש–2012 תהיה שנה מאוד קשה לג'ודו, אבל הבטחתי שהתוצאות הגדולות יגיעו ב–2014 וב–2015. לא אשכח שגולן פולק אמר בזמנו 'כשאורן התחיל לדבר, חשבנו שהוא נפל מהירח'. אמרתי שהם יתחילו לזכות במדליות, באליפויות אירופה ובאליפויות עולם, ובסופו של דבר גם באולימפיאדה. קחי בחשבון שאף אחד אחרי לא זכה במדליה באליפות עולם, חוץ מאריק זאבי שעשה את זה במשקל פתוח, שהוא לא אולימפי. אני מביט לאחור ומבין שהצלחנו לעמוד כמעט בכל היעדים. יש לנו ספורטאים מובילים".

איזה מאמן אתה?
"אני לא בועט. וברצינות, אם תשאלי את הספורטאים שלי, הם יגידו לך שאני אחד הווינרים הגדולים שהם ראו בחייהם. אני לא מוותר על שום דבר, אי אפשר להתפנק אצלי. אני מאמן קשוח. אימון זה אימון, וזה הדבר הכי קדוש. לקח קצת זמן להבין את הראש שלי ולהתחבר אלי, אבל ברגע שהם עלו על העגלה, ההשקעה הוכיחה את עצמה".

כמו מייקל ג'ורדן

סמדג'ה (46) הוא החמישי בין שישה אחים שכולם עוסקים בג'ודו. אביו מוריס (84), עולה מתוניסיה, הקים בבאר שבע את אחד ממרכזי הג'ודו הגדולים בארץ. מוריס סמדג'ה עדיין עוסק בג'ודו ויום לפני קיום הראיון אף הגיע כדי לבחון את הספורטאים של בנו.

"כל האחיות שלי היו אלופות ישראל בג'ודו והאחים מאמנים", אורן אומר. "אני לקחתי את העניין יותר קדימה. כל הזמן ידעתי שאהיה ספורטאי מקצוען. הייתי מאוד מוכשר וכיוונתי גבוה. כשהייתי עולה למזרן זה היה כמו שמייקל ג'ורדן נכנס לפרקט. אלוהים נתן לי מתנה, פשוט ככה. הכל בא לי באופן טבעי. אחרי הזכייה באולימפיאדה אמרו שיעל זכתה בגלל עבודה קשה ואורן בגלל הכישרון המולד והמזל. אבל תמיד הייתה מחוברת לזה גם עבודה קשה. כל הילדות שלי וכל תקופת הצבא הוקדשו לזה".

איזה ילד היית?
“נחוש ומכוון מטרה. מגיל 15 נסעתי פעמיים בשבוע בשלושה אוטובוסים לווינגייט. אבא שלי היה מחכה לי אחרי חצות בתחנה המרכזית בבאר שבע ומחזיר אותי לאופקים. לא הייתי ילד מפונק. לא חשבתי שאני מחמיץ משהו, ידעתי שאני מגשים חלום. היה לי קל להיות ילד בתוך הג'ודו. כשאתה עושה מה שאתה אוהב, אתה לא מרגיש שאתה מוותר. אני מסתכל היום על ספורטאים שאומרים לי 'אין לי טרמפ', 'אני עייף', 'לא הספקתי להגיע' ואני צוחק להם בפרצוף. זה לא משהו שאי פעם עצר אותי".

ואיפה אמא בכל הסיפור הזה?
"אמא רק חיכתה שאפרוש. העומס, הלחץ, הפציעות. זה לא משהו שקל לאמהות להתמודד איתו".

כשמסתובבים עם סמדג'ה בין המבנים במכון וינגייט מבינים שהתשוקה של הילד הקטן מאופקים עדיין בועטת. “כשהייתי בצבא חייתי פה, ואחר כך עוד שש שנים בקרוון, אף על פי שכבר היה לי כסף וקניתי בית בהרצליה שלא גרתי בו יום אחד", הוא נזכר.

אנחנו נכנסים למתחם אולמות הג'ודו וניכר כי סמדג'ה, שהיה עד אותו רגע רציני במהלך השיחה, מתחיל להשתחרר. "את רואה, זה הבית שלי", הוא אומר בהתרגשות. "בגיל 18 כבר זכיתי בתחרות בינלאומית ראשונה. אחרי זה מדליית ארד באליפות אירופה. ובגיל 22 הבאתי מדליה אולימפית, והכל התחיל פה".

את רגע הזכייה, ב–31 ביולי 1992, נצרה מדינה שלמה. כ–24 שעות בלבד אחרי שיעל ארד זכתה במדליה האולימפית הראשונה אי פעם של ישראל, בצבע כסף, זכה סמדג'ה בארד, כנגד כל הסיכויים, ההערכות והציפיות. אותו, לעומת זאת, הזכייה לא הפתיעה. "ידעתי שאזכה", הוא משחזר. "פונטי ידע שאזכה. וכל מה שקרה ביום הזה קרה בצורה הכי טובה שיכולה לקרות. לא הייתה שום סיבה בעולם שלא אזכה במדליה. ידעתי שזה מגיע לי. כמובן ששמחתי מאוד אבל לא עפתי מדי. אצלנו בבית למדנו לא לעשות עניין מכל דבר, אני לא טיפוס שקופץ ומשתולל".

ובכל זאת מדליה גברית ראשונה בתולדות המדינה. אני לא מאמינה לך שנשארת אדיש.
"הבנתי את העוצמה של זה רק במטוס, בדרך חזרה ארצה. פתאום ראיתי במסכים במטוס את אבא שלי בוכה. בחיי, אני נזכר בזה עכשיו ויש לי צמרמורות בכל הגוף. אחר כך אני נוחת ורואה שחצי מדינה נמצאת בשדה התעופה. לקחו אותי לטרקלין אח"מים ואני רואה אלפים של אנשים. מעלים אותי על במה ורוצים שאנאם, ואני לא מדבר בדרך כלל מול קהל, אני מאוד מופנם. אמרתי 'תודה רבה וגאווה לייצג את המדינה' וזהו פחות או יותר. לא הכנתי נאום, מי חשב על זה בכלל. הייתי מאוד נבוך".

חלום חדש

המדליה של סמדג'ה פיתחה עם השנים זוגיות עם זו של ארד. סיפור של 24 שנה כבר, שתמיד לווה בתחושה שהוא נותר בצלה. "אני חושב שנעשה בזמנו עוול כשאמרו שהיא המדליסטית הראשונה", סמדג'ה אומר. "אני הייתי אומר לעצמי 'אבל רגע, גם אני הראשון'. אני מודה שפעם זה אולי קצת הזיז לי, אבל היום כבר לא. תראי את גל פרידמן, למשל. אני הכי מתחבר אליו מכל הספורטאים. הוא אלוף אולימפי, יש לו שתי מדליות והוא צנוע, חי את חיי המשפחה שלו, לא בכותרות".

התקשורת לא פרגנה לך מספיק?
"הייתי רואה פה ושם ידיעות קטנות על זכייה כזאת או אחרת שלי, אבל אף אחד לא ממש ניסה להבין מי אני לעומק. היה נדמה שלא האמינו בי כל כך או אולי לא שאלו את השאלות הנכונות. גם בסיפור עם המדליה אמרו שהגעתי משום מקום. כשאבא שלי ישב אצל רפי רשף שנתיים לפני הזכייה ובישר שהבן שלו יזכה במדליה, רשף עיקם את האף. אני חושב שיכלו אולי לפרגן לי קצת יותר. היום זה לא מעניין אותי בכלל, כשהבת שלי אומרת לי שהיא אוהבת אותי זה מספיק".

אתה ביחסים טובים עם יעל ארד?
"כן, למה לא?".

כשעוסקים היום בג'ודו בתקשורת, מתייחסים בין היתר לזאבי וארד שהצליחו למנף את ההישגים שלהם לעסקים. סמדג'ה לא מרגיש שפספס משהו כשלא נהג לשתף יותר מדי פעולה עם עיתונאים ולא דאג לעצמו ליחסי ציבור.

"אני לא מתחרט על כלום, עשיתי את זה מבחירה", הוא מסביר. היה לי פה קמפיין, ושם 'רוקדים עם כוכבים', אבל זה לא מתאים לי. אני חושב שאריק זאבי עושה דברים מדהימים, אבל זה מתאים לו. בעיני, לעמוד מול קהל ולהרצות זה משעמם. אני מקבל הרבה הצעות להרצות ומסרב כמעט לכולן. אנשים שנחשפים בדרך כלל אוהבים להחצין את עצמם. אני חטפתי שוק אחרי הזכייה, תחשבי שחלום הילדות שלי נגמר בגיל 22. לא ידעתי איך אני מוצא עכשיו חלום חדש, וזה שבר אותי".

בגלל זה לקחת פסק זמן?
"לא רציתי לשמוע יותר כלום בקשר לג'ודו. התפרפרתי, זיינתי, ביליתי, שתיתי, קניתי אופנוע ים והתחלתי להשתולל. בחיים לא טסתי לחו"ל לבלות. תמיד זה היה דיאטה, אולמות תחרות, כאבים. לא עשיתי אף פעם דברים שאדם רגיל עושה, ופתאום יש מדליה אולימפית, אז מה עכשיו? נוחת עליך כסף, הרבה כסף, אין משכנתה, אין חובות. קניתי בית במיליונים בהרצליה ולא גרתי בו יום אחד. אחרי עשר שנים מכרתי אותו. לא היה לי מה לעשות בבית בגיל 22 בלי אישה וילדים. הסתגרתי וברחתי מכל הרעש והפרסום, לא רציתי למנף את זה, לא הייתי מסוגל. גם היום אני מעדיף לעשות את הדברים שלי בשקט. את

יודעת כמה הצעות לראיונות ולהשתתפות בפאנלים ובתוכניות ריאליטי אני מקבל? זכיתי בתואר מאמן השנה, את יודעת את זה?".

האמת שלא.
"אז הנה, אני מאמן השנה בספורט הישראלי. קיבלתי את התואר מהשרה מירי רגב. קיבלתי עוד תואר ועוד גביע וכסף והמשכתי הלאה. לא עשיתי מזה רעש תקשורתי, זה לא העיקר בעיני".

אפרופו מירי רגב, כילד שגדל בעיירת פיתוח, אתה מתחבר לאג'נדה שהיא מובילה, פריפריה מול מרכז?
"אם את מדברת על קיפוח, אז ממש לא. אני רחוק מזה. הייתה לי ילדות נפלאה. את יודעת מה, אני לא חושב שתושבי הדרום מקופחים. לא הרגשתי את זה מעולם והלוואי והייתי יכול לגור בדרום גם היום, לחזור לאזור ילדותי ולתת לילדים שלי לגדול בדיוק כמו שאני גדלתי".

אתה אולי לא דוגמה. כמה ילדים היו נוסעים באוטובוסים מאופקים לנתניה?
"זה הכל עניין של חינוך בבית וגישה לחיים. בעיני אנשי הדרום הם אנשים מיוחדים, אנשים מאוד צנועים. כל הסביבה היא כזאת. לי אף פעם לא היה חסר דבר. ההתנהלות שלי עם כסף הייתה תמיד כזאת שלא משנה אם יש לי 100 שקל או 10 מיליון דולר, אני חי אותו דבר. ככה חינכו אותי בבית. אגב, יש לי עדיין חברי ילדות מאופקים שהצליחו מאוד. העו"ד שלי, למשל, הוא חבר מבית הספר".

אתה בקשר עם השרה רגב?
"אנחנו בקשר טוב, מדברים. היא מגיעה לראות את האימונים והייתה מאוד מעורבת, עזרה עם התקרית במרוקו ותקרית דגל ישראל באבו דאבי. מאוד תומכת".

ובעניין התקציבים?
"בפרויקט שלי לא חסר כלום. לספורטאי אולימפי בתחום הג'ודו לא חסר כסף. אם ארצה להביא עכשיו יריב מיפן, למשל, או 100 אלף שקל, אני אקבל. יש פה הכל ומהכל. אנחנו מדורגים יפה בהקשר זה לצד מדינות אחרות בתחום הג'ודו".

לאחר פסק הזמן בעקבות פסטיבל המדליה, החליט סמדג'ה שהוא טרם אמר את המילה האחרונה שלו בג'ודו. "ב–1995 הבנתי שחסר לי עוד תואר אחד בבוגרים, אלוף עולם, וחזרתי להתאמן", הוא חוזר אל הימים ההם, "וכמובן שזכיתי במקום השני. ואז נפצעתי מאוד קשה עשרה ימים לפני אולימפיאדת אטלנטה, הייתי מועמד ודאי למדליה. הייתי לוקח בוודאות את הזהב שם, אבל הפציעה האכזרית באימון האחרון לפני הנסיעה גמרה לי את הקריירה. עברתי ניתוח מסובך בברך וידעתי שיהיה קשה להשתקם מזה. בג'ודו מספיק יום אחד רע כדי לחסל קריירה שלמה".

יש לך תחושה של החמצה?
"לא יודע. אני לא חושב על זה. בטוח הייתי מביא את הזהב אם הייתי מתחרה. אבל האמונה עוזרת לי תמיד להישאר רגוע ולקבל את הדברים. אחרי ניתוח כזה קשה לתפקד באותן רמות, וכשהבנתי שלא תהיה לי עוד מדליה אולימפית השלמתי עם העובדה המצערת. אחר כך אתה מתחתן ונולד הילד הראשון ופתאום הג'ודו הופך ממקצוע לתחביב".

לקח לך הרבה זמן לחזור לג'ודו המקצועני כמאמן.
"לא הלכתי מיד להיות מאמן בנבחרת. אני יכול להעיד שזה אחד המהלכים הטובים ביותר שעשיתי בחיי, טוב שחיכיתי. אם הייתי הולך ישר לאימון הנבחרת, הייתי קורס מהתעסקות בלחצים ובהישגים. לקחתי פסק זמן ופתחתי את המרכז הישראלי לג'ודו באבן יהודה. זה עדיין להיות בתחום ולגדל ילדים למצוינות, אבל מחוץ למערכת הלחצים".

יורשים מבית

סמדג'ה נשוי לליאת ולהם שלושה ילדים, בני 9, 13 ו–17, בבית שחי ונושם ג'ודו. הוא טוען שאם אחד מילדיו ירצה להתמקצע בתחום, אז יש לו אור ירוק מאבא, אם כי כששאלתי אותו את השאלה הוא לקח פאוזה ארוכה.

מה פשר השתיקה, היסוס?
"תראי, זה לא פשוט, אבל אני אפרגן. בת ה–9 לדעתי הולכת בכיוון, היום היא סגנית אלופת ישראל. הבן האמצעי הוא שלישי בארץ. כן, אני בעד. האמת היא שאני מכריח אותם לעשות ג'ודו, אבל רק כחוג, מכיוון שאני חושב שג'ודו מחנך לערכים. סבלנות, סובלנות, כבוד. אם בגיל 14 הבת שלי תרצה להיות אלופת עולם, אתן לה את ברכת הדרך".

חיי משפחה וחברה נורמליים אפשר לנהל תחת העומס הזה?
"תשאלי את אשתי. אני לא נמצא כמעט שבעה חודשים בשנה בבית, רק בחו"ל. ההתנהלות היא דרך סקייפ, וזה מאוד קשה. כל העומס של ילדים, אסיפות הורים וחוגים הוא על אשתי. אבל אנחנו יותר מ־20 שנה יחד, והיא מפרגנת ועוזרת לי להגשים את החלומות. בארץ אני מעדיף בכל זמן פנוי להיות איתם, הם במקום הראשון. אין לי הרבה חברים, אני לא טיפוס של הרבה חברים. גם את ההורים שלי אני בקושי רואה. משתדל לשתות איתם כוס קפה אחת לשבוע כשמתאפשר, במיוחד מאז שאחי נפטר לפני שלוש שנים".

איך השפיע המוות של אחיך, חגי?
"הוא עבר תאונה קשה בגיל 17 ובשנים האחרונות החליט שהוא לא רוצה לחיות יותר. לאט–לאט הרג את עצמו. הייתה תקופה מאוד קשה, אבל שלושה ימים אחרי השבעה כבר מצאתי את עצמי ביפן. זה רק הוכיח כמה אני מסור למקצוע הזה ואוהב אותו. לא רציתי לבטל אף על פי שאמרו לי. לא הייתי מסוגל".

מה לגבי קריירה בינלאומית?
"היו לי כמה הצעות בגרמניה אבל לא, ממש לא, פה זה הבית שלי. אני אוהב את ישראל וחושב שהכוח שלנו כספורטאים כאן הוא החיבור למדינה, האהבה לדגל. אומנם אנחנו לא מעצמת ספורט, אבל פה כל אחד הוא מיוחד, זה מה שעוצמתי, וזה הרבה יותר כיף".

אז מה הלאה?
"בעתיד ארצה להשפיע יותר ברמות הגבוהות ביותר בספורט, לאו דווקא רק בג'ודו. אני מסוגל להוביל משהו שיכול לשנות תפיסת עולם, לפתוח את הראש, להביא חשיבה חדשה ולעשות פה שינויים. אין שום סיבה שישראל לא תהיה מעצמת ספורט. אם אנחנו מעצמה בצבא, אין סיבה שלא נהיה כאלה גם בספורט".

שברנו את המחסום

נבחרת הג'ודו הגברית לריו כוללת ספורטאים חזקים ובעלי סיכויים לזכייה במדליה. גולן פולק השתתף באולימפיאדת לונדון ב–2012 והפסיד בסיבוב הראשון, אך מגיע מוכן לברזיל לאחר שזכה במקום השלישי באליפות העולם בשנה שעברה. שגיא מוקי מועמד למדליה לאחר שזכה בזהב באליפות אירופה 2015, ואורי ששון מבוסס בשמינייה הראשונה בדירוג האולימפי.

נו, אז יש לנו לפחות שלוש מדליות בג'ודו?
"אין לי ספק. יש לנו ספורטאים עם יכולת מעולה. אני זוכר את היום האחרון של אליפות אירופה, מוקי זכה בזהב ואורי בארד, תפסתי אותם חזק אחרי התחרות ואמרתי להם 'שברנו את המחסום, מהיום אתם לא אותה נבחרת. הציפייה מכם היא אחרת'. כדי לשמור אותם ברמת ריכוז גבוהה אני אוסר עליהם להתראיין, אורי סגר בתחרות האחרונה שלו את הפייסבוק. יש לספורטאים יותר מדי גירויים. תראי, אפילו כאן באולם בווינגייט אין תמונות שלהם".

נתת להם למשש את המדליה האולימפית שלך?
"ממש לא. היא אצלי בבית, אבל מבחינתי זו רק חתיכת מתכת. זה בשביל ההורים. אגב, לא מזמן פרצו לנו הביתה, והמדליה הייתה מול הפרצוף של הגנב. הוא אפילו לא נגע בה".

רגע לפני שאתה עולה על המטוס, יש אמונות טפלות שאתה מאמץ גם כמאמן?
"תמיד, תמיד נכנס ברגל ימין לכל מקום, בכל דלת. ואולי תצחקי, אבל אני נוהג להשתין באותה המשתנה לאורך כל השהייה במקום מסוים. גם אם יש תור, אחכה. אין לי איך להסביר את זה בצורה רציונלית, אבל זה עובד".