ביממה שאחרי האופוריה שאחזה בעם שלם בעקבות מדליית הארד של ירדן ג'רבי, הגיע הזמן לבחון את משמעות ההישג שלה יותר לעומק ולהסיק ממנו מסקנות לעתיד. אבל לפני הכל, חשוב לציין עובדה חשובה: מדליית הארד של ג'רבי היא לא רק הישג אישי אדיר, אלא הישג גדול וחשוב לענף הג'ודו כולו, כיוון שבעקבות המדליה הזו כנראה יצטרפו בתקופה הקרובה אלפי בני נוער חדשים לענף. המדליה הזו תהיה קטליזטור לעשרות מועדונים, וחוגים חדשים לג'ודו יצוצו בכל רחבי המדינה. הנושא הזה יגדיל באופן משמעותי את מספר המשתתפים במועדונים הקיימים - דבר דומה קרה גם לאחר הזכייה ההיסטורית של יעל ארד ואורן סמדג'ה באולימפיאדת ברצלונה 1992 ושל אריק זאבי באתונה 2004. הניצחון של ג'רבי כמובן גם יגדיל ויבסס את ענף הג'ודו כענף הספורט הפורה, המצליח והמייצג ביותר של הספורט הישראלי.
בשלב המסקנות ראוי להדגיש שאין יש מאין. ההישג של ג'רבי הוא פרי עמל שמתחיל בגיל שש בעזרת עידוד, תמיכה וסיוע מסיבי של משפחה עוטפת ומחבקת. אין ספק שבלי התמיכה הזו היה לג'רבי קשה מאוד להגיע למקום שבו היא נמצאת היום. הרי ברור לכולם שמסתובבים בינינו לא מעט כישרונות צעירים שאין להם משפחה תומכת ומסייעת כמו שיש לג'רבי, ולכן לצערנו עם הזמן הם הולכים לאיבוד, כי אין לנו תרבות ספורט.
לצד כל זה חשוב לציין שג'רבי קורצה מהיסודות המאפיינים ספורטאים אלופים. יש לה את הזיק הזה בעיניים, את האהבה הגדולה לספורט, את הנחישות והשאיפה הבלתי פוסקת לניצחונות ולהישגים, וכמובן את הנכונות להקרבה. ג'רבי הקריבה הרבה מאוד למען הג'ודו: היא נאלצה לוותר על לימודיה בתיכון, הגיעה לתעודת בגרות בכוחות עצמה, התאמנה כ־24 שעות בשבוע, שכללו אימוני כוח וסיבולת, הקפידה על אורח חיים ספורטיבי, כשבין השאר הלכה לישון כל ערב בשעה תשע. ג'רבי היא בחורה שבשיא עלומיה ויתרה על בילויים, על חיי חברה בשעה שנערות מבלות במסיבות ומנהלות חיי חברה תוססים.
כשירדן עולה על המזרן רואים מיד את התמהיל שממנו היא קורצה - תמהיל שמתובל ברוח קרב הגורם לה להסתער על יריבותיה בעוצמות שלא מותירות להן הרבה תקווה.
ומכאן, התקווה הגדולה היא שהמדליה הזו של ירדן תהיה מודל לאלפי הספורטאיות והספורטאים הצעירים, שיאמצו את הנתיב שהיא אימצה לאורך השנים כדי להגיע לפודיום באולימפיאדה. משב הרוח הנפלא הזה שהיא הביאה השבוע לספורט הישראלי ימשיך לנשב, ונקווה שגם במערכת הממלכתית, במשרדי האוצר, הספורט והחינוך, ישכילו להבין שאפשר להגיע להישגים גדולים כאלה. הכל עניין של השקעה. והגיע הזמן להשקיע - זה המסר הכי גדול מהמדליה של ירדן ג'רבי.
זה זמן מה מתעמקים מומחים ומנסים לענות על שאלה אחת: מדוע אנחנו טובים דווקא בג'ודו? בזמן שברוב ענפי הספורט האחרים אנחנו רחוקים מלהיות מעצמת ספורט, מסתבר שהגניום היהודי נטול כישרונות ונתונים שיכולים להביא אותנו להישגים בספורט. ממה שניתן להבין מאלה שחוקרים ומתעמקים בסוגיה, כפי שהסביר לי מומחה בענף העולה, בג'ודו יש שילוב של תחכום, ערמומיות וממזריות, שבעזרתם צריך לדעת לנצל ולהפעיל את כוחו של היריב נגדו, מה שאומר שלצד הכוח הפיזי והנחישות, צריך להיות על המזרן ממזר שיודע להפעיל תחבולות שיסייעו לו לנצל את כוח היריב נגדו, וכנראה בגניום היהודי התכונות הללו קיימות.
יש מי שמוסיף על זה שמשחר ההיסטוריה פיתחנו את התכונות הללו, כיוון שתמיד היינו חלשים יותר פיזית מאויבינו, כמו למשל במקרה של דוד מול גוליית. מכאן ראוי שנדע - ג'ודו זה לא רק כוח, זה בעיקר הרבה מוח.
שלשום בערב שעון ישראל, בשעה שירדן ג'רבי זכתה במדליית הארד בריו, זכתה נבחרת ישראל בברידג' עד גיל 15 במדליית הזהב באליפות העולם שנערכת באיטליה. בטורניר שנמשך כשבועיים השתתפה גם נבחרת עד גיל 20, שעדיין ממשיכה לשחק ומקווה להגיע לגמר שייערך בשבת.
מה שמעניין הוא שההישג הנדיר הזה לא זכה אפילו לתשומת לב מינימלית, בשעה שסביב הזכייה של ג'רבי נערך פסטיבל לאומי. הזכייה באליפות העולם של נבחרת הברידג' הצעירה לא הוזכרה בשום מהדורת חדשות של רשתות הרדיו והטלוויזיה. נשיא המדינה לא התקשר וראש הממשלה לא צייץ, ברידג' זה כנראה לא ענף סקסי שמעורר עניין. האמת היא שזה גם לא ענף ספורט, אבל בכל זאת, מדינה שלא משופעת בהישגים בינלאומיים יכולה להתהדר בהישג הזה וראוי היה להעניק לנבחרת הצעירה הזו, שהביאה כבוד גדול לישראל, תשומת לב מינימלית.