1. ביום אולימפי רגיל היה שיא עולם בריצת 400 מ' שובר את כל שיאי ההתעניינות האנושית. בכל זאת, מדובר בשיא בן 20 שהפך להיסטוריה. מדובר באצן המוכשר ביותר בעולם, שירד מ־10 ש' ב־100 מ' ומ־20 שניות ב־200 מ' וקבע שיא מדהים ב־400. והוא רק בן 24, הוא מדרום אפריקה ולמאמנת שלו קוראים סבתא בותה, שהיא רק בת 74. כל זה ביום אולימפי רגיל, לא ביום שבו יוסיין בולט קובע היסטוריה כאיש המהיר ביותר בעולם זו אולימפיאדה שלישית ברציפות.
קרל לואיס, שניצח בשתי אולימפיאדות, 84' ו־88', תמיד עורר ספק בגלל השינויים התכופים במבנה הלסת שלו ובפלג גופו העליון, תוצאה של שימוש (שלא הוכח מעולם) בהורמון גדילה. טכנולוגיית הבדיקה באותן שנים הייתה נחותה לעומת היום, וייתכן שבעוד שמונה שנים, כאשר אמפולות השתן שהפקיד בולט שלשום ייבדקו שוב בטכנולוגיה חדישה, נסבול מאותה בחילה שממנה סבלנו עם ההודאה המבישה של רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג. אבל נכון לאתמול לפנות בוקר הוא האצן המושלם ביותר שיש. הוא הפנים המוכרות ביותר באתלטיקה העולמית, והוא מוכיח זאת על המסלול.
ניתוח כמות צעדיו, הטווח שלהם, נפח ריאותיו, ייצור הכדוריות האדומות בגופו, אלה נתונים שמעניינים עכברי ספורט או פיזיולוגים. לפני הכל בולט הוא שואו-מן. כוכב מדהים, שאחת לשנתיים באליפות עולם, או אחת לארבע שנים באולימפיאדה, שובה את האנושות בקסמו הבלתי מתכלה. אז ביום כזה ווייד ואן ניקרק חוסה בצלו של הגדול מכולם.
נזדקק לזמן כדי להכיל את ה־43.03 שניות מהמסלול החיצוני בריצה המושלמת ביותר שנראתה עד היום. ואם 100 מ' היא אול-אאוט, 400 מ' זה מאוץ שדורש נתונים מדהימים עם טכניקה מושלמת. כנראה סבתא בותה ידעה מה שווה הנכד שלה.
2. במקביל למאוצים ניסתה חנה קנייזבה־מיננקו לשמח את העם היהודי בציון עם מדליה. הסיכוי שלה היה קלוש. התוצאה שלה השנה דורגה בתחתית העשירייה השנייה בעולם. בשלוש התחרויות האחרונות שלה ובמוקדמות התחרות בריו היא קבעה תוצאה רק בארבע קפיצות, אבל פסלה ב־17 ניסיונות קפיצה.
בגמר היא נתנה את כל מה שיש בה. שיפרה תוצאה בארבעה ניסיונות, פסלה רק פעם אחת, קבעה את תוצאת השנה שלה וסיימה חמישית. שאפו, בראבו, לאתלטית שנותחה בשנה האחרונה בשתי כפות רגליה, מציאות שמנעה ממנה להתכונן כיאות.
חנה הגיעה לישראל בעקבות האהבה, התקבלה כאן בספקנות, אבל נטמעה בשנתיים בהוויה המקומית. למדה את השפה, השילה מעליה את התרבות האוקראינית וחיה כאן איתנו בפיילה המהבילה. אתלטיקה הרי אין לנו, אז תודה שיש לנו את חנה, שהיא גם מלכה וגם הענף כולו.
3. דימה קרויטר אכזב. נורא. לעבור 2.17 מ', כאשר שיאו האישי הוא 2.29 מ', במקצוע שזוכה לעדנה מחודשת באתלטיקה, זה חריג שלילי. את שיאו קבע באוגוסט שעבר, מאז לא הצליח להתרומם מעל 2.19 עד אליפות אירופה שבה קבע 2.23 מ'. אסור היה לשלוח אותו. זה בטח לא הוסיף כלום למעט עוגמת נפש. נכון, הוא בן 23, יש לו עוד שתי אולימפיאדות לפחות אם ישמור על כשירות, אבל בשנה שהוא אינו כשיר, מפחית משקל דרסטית ומאבד כוח לנתר ולפחות לקבוע שיא עונה, אין לו מה לחפש בתחרות אולימפית.
לפני שנה, כאשר קבע קרויטר את שיאו האישי, הוא הצהיר: "שום הישג חוץ ממדליה אולימפית לא יספק אותי". הצהרה נוספת הייתה: "אני שואף לשבור את שיאו של מטוסביץ'". ובכן, השיא של קוסטה הוא 2.36 מ', שקול לכיבוש האוורסט כרגע בשביל דימה. ולפני שיתמודד על מדליה אולימפית, שיתמקד בעלייה לגמר בטוקיו 2020. הבטחות והצהרות ללא תוכן הן מאפיין ישראלי ידוע. חבל שהן דבקו גם בילד שעלה לכאן בגיל שש, עם חלום גדול שהתנפץ מול המציאות 17 שנים מאוחר יותר. אבל אין לנו אתלט ברמתו, אז כדאי שיאסוף את השברים ויתחיל מחדש. בלי דיבורים, רק תוצאות.