לפני ארבע שנים החליט שני הרשקו, מאמנה של ירדן ג’רבי, המדליסטית האולימפית הטרייה בג’ודו בת ה־27, לכנס את המשפחה של הספורטאית לשיחה צפופה. כולם ידעו אז שלבחורה יש פוטנציאל אדיר, אבל איפשהו במאני טיים, ברגע האמת, היא השתנקה. את המקום באולימפיאדת לונדון 2012 היא הפסידה אז ליריבתה הגדולה, אליס שלזינגר, ונאלצה לראות את המשחקים מהכורסה בבית. "זאת הייתה שיחה מאוד נעימה במסעדה", נזכר שמוליק ג’רבי, אביה של ירדן. "אבל במהלכה קיבלנו פטיש בראש. שני אמר: ‘יש בעיה עם חוסר ההצלחות של ירדן בתחרויות, ואנחנו מנסים להבין מאיפה זה בא.
אנחנו רוצים לבדוק בשיטת האלימינציה גם את הגורם שלכם. אל תגיעו לתחרויות’. אמרנו: ‘למען הגשמת החלום לא נתווכח’. נשארנו בבית ותראה כמה שהוא צדק. בדיוק שנה לאחר מכן היא זכתה באליפות העולם, ומאז אין תחרות שהיא לא זכתה במדליה. היא תמיד התברגה בין ארבע הטובות, אז אם זאת הסיבה, אני מאושר שנשארתי בבית".
גם שחר בת ה־19, אחותה הקטנה של ירדן, לא שוכחת את אותה שיחה דרמטית עם המאמן. "אנחנו מאוד אמוציונלים ביציע, משחררים לחצים. ירדן התבאסה שאנחנו לא יכולים לבוא, אבל המאמן הסביר שברגע שהיא תשמע צעקה, זה עשוי לנתק אותה לרגע מהקרב, דבר שיכול להיות קריטי מבחינתה".
רבים הופתעו לראות שלשום בערב, בחצר ביתם במושב חרות שבשרון, את נורית ושמוליק, הוריה המאושרים של ירדן, שנשארו בארץ במקום לחגוג ביציע בריו. אל תדאגו, לשיקול הכלכלי לא היה כאן תפקיד. שמוליק הוא הבעלים של חברת "מוניטקס" שמתמחה במונים למוניות ובעליה של אפליקציית "ריידר", המקבילה של "גט טקסי". נורית, האם, מתמחה בענייני מקרקעין.
"כל החברים אמרו שאנחנו לא שפויים", שמוליק צוחק. "אני מקבל את זה, אבל אמרתי שירדן עומדת לפני הכל, והאמן לי שכשמציבים מטרה כזאת, אז הכל יותר קל. אם אני אעמיד את עצמי לפניה, אז אנחנו בבעיה".
איך הסתדרת בזמן שבתך נאבקה על מדליה אולימפית?
"קשה. כל אחד מאיתנו היה מכונס בתוך עצמו. לא ידענו לאן זה הולך. ירדן הייתה בפורמה מצוינת, אבל בג’ודו אתה יכול להתאמן חצי שנה, לבוא לתחרות ולהפסיד אחרי 20 שניות. מזה חששנו, אבל בקרב האחרון הכל התפוצץ. צעקות, ריקודים, צרחות. עוצמות מטורפות. זאת לא הייתה התפרקות של יום אחד, אלא ארבע שנים, מאז אותה אולימפיאדה שירדן לא השתתפה בה".
כמה המדליה הייתה חשובה לה?
"אם הייתי אומר לך ש־22 שנים היא חולמת על מדליה? אנחנו התפרקנו גם עבורה. קודם כל זאת ההצלחה שלה. היא על המזרן. זאת היא שפצעה את השפה, אצלה ירד הדם. היא הייתה צריכה לשקם את עצמה ממשבר ועשתה את זה בענק. שמחנו שעמדנו בהתחייבות שהטלנו על עצמנו להיות הורים שמגשימים חלום".
במשפחת ג’רבי לא תקראו סיפורים על הורים שדחפו את בתם בכל הכוח להצלחה. להפך, המפגש עם הספורט היה מקרי. שמוליק היה צריך להוציא את האחיין שלו מחוג ג’ודו ולקח איתו את ירדן, אז ילדה בת 6. האחיין הציע לירדן קרב קצר, והיא, בלי שום אימון, הפילה אותו על המזרן. המאמן, שעמד במקרה בצד, הבין שיש פה פוטנציאל והציע לילדה המוכשרת להמשיך אצלו באימונים.
"הפעם הראשונה שממש נדרשנו להתערב הייתה כשהיא הגיעה לגיל 13", שמוליק מספר. "ערב־ערב היינו מסיעים אותה למכון וינגייט לאימוני הנבחרת. ההשקעה הכי טובה שעשיתי הייתה כשהיא הוציאה רישיון וקנינו לה מכונית. היא הפכה לעצמאית, אבל אני אומר את זה באהבה".
יש לא מעט הורים שדוחפים את הילד בכוח.
"הצבנו את עצמנו ללא תסכולים וללא פניות לצד כל אחד מהילדים. אנחנו מגשימי חלום. אתם רוצים, תגדירו מה, ואנחנו אתכם, כמובן בתנאי שזה משהו הגיוני ומקובל. כאבא ואמא, כשאנחנו לבד, אז אנחנו לפעמים שואלים: ‘מה יצא לה מזה?’, אבל הבנו שבכלל לא חשוב מה אנחנו חושבים. חשוב שנהיה לידה ולא נתערב. אנחנו לא שואלים שאלות על ג’ודו. ‘למה עשית כך?’, ‘איך נתת לה?’. אני רואה הורים שמאוד מתערבים בחיים של הילד, ואנחנו לא שם. אם לירדן יש מצוקה מסוימת, אנחנו נפתור. ירדן צריכה לתפור פאץ’ על חליפת הג’ודו והתופרת נמצאת בפרדס חנה, אז אנחנו נסדר. הגבול שלנו הוא איפה אבא ואמא מפסיקים להיות אבא ואמא. אנחנו לא עוברים את הקו ומעולם לא עברנו".
זה טוב?
"יכולנו להחליט אחרת, אבל אם הצלחנו, אז כנראה שעשינו בחירה נכונה. יש עומס עצום סביב הגשמת החלום. הרבה יותר מסובך להגשים את החלומות של הילדים מאשר לנהל את העסק שלי. פה זה עניין של רגש וללכת על הקצה ולא לומר משהו שיכול לגרום למעידה. דברים מורכבים".
סימנה מטרה
"היא לחלוטין ממוקדת מטרה, ככה הייתה תמיד", מספרת שחר אחותה. "אסרטיבית, פרקטית, ברגע שהיא עושה משהו, היא לא עושה סיבובים, היא רצה ישר. ספורט סיזיפי ולא מתגמל? זה פחות מעסיק אותה. לא חושבת שבגיל 16 הטריד אותה מה היא תעשה בחיים. היא סימנה מטרה מאוד גבוהה וברגע שנכנסה ללופ, היא לא יצאה ממנו עד שהגשימה את החלום".
האופי עוזר לה בג’ודו?
"יש חמש דקות של קרב ובהן צריך להחליט ולהיות פרקטי. היא ממש כמו אבא שלי, זה ממש תפור עליה. לא יודעת אם היא קרת רוח, אבל היא חושבת מהר ומקבלת החלטות מהר גם בחיים. פרקטיות זאת המילה שמתארת אותה. חד וחלק. רובנו יצאנו דומים לאבי, פרקטיים ואסרטיביים, אבל היא קצת יותר חדורת מטרה ממני. כשאתה גדל לצד מישהו כזה, אתה לאט־לאט לוקח ממנו השראה".
שמואל, האב, שומע את דבריה של שחר וצוחק. "היא מדברת על הפרקטיות, העקשנות לא לוותר כשאתה מרגיש שאתה צודק והדרך היא דרך. פשוט להתמיד, להיות אמביציוזי. נולדתי ככה, אני חי ככה. זה אני, ואם ילדי הנפלאים קיבלו את זה, אז מצוין. מהאמא הם קיבלו את התבונה והפיקחות".
מה הג’ודו נתן לירדן?
"הנחיות לחיים, משמעת, סדר, יושר. הכל צריך להיות נקי. קשה מאוד להחזיק מעמד בג’ודו. רבים נשברים ופורשים בגלל הישגים נמוכים או משום שלא עומדים בלחץ. כל האחריות עליך, כל העולם מסתכל, השופט נמצא מטר ממך. קח את זה בהשוואה לכדורגל, שבו האחריות מתחלקת והשופט לא תמיד שם לב. יש אפשרות לתקן. בג’ודו אין זמן לתקן. אתה צריך להיות מאוד מכוון מטרה, מפוקס".
לא היו משברים בדרך?
"בגיל 14 או 15 היה האירוע המכונן הראשון, שבו התבקשנו להסכים לבקשת ירדן להפסיק ללמוד בתיכון. היא רצתה לעשות בגרות, אבל להתמקד בקריירת הג’ודו. היא ביקשה כי זה תבע ממנה אימונים באמצע היום ונסיעות לחו"ל. לא הייתה אז מסגרת שהסכימה לתת מענה למי שלא יכול ללמוד יום־יום, אבל רוצה לבוא יומיים־שלושה בשבוע. הסכמנו לבקשה בתנאי שהיא תעשה בגרות מלאה. ירדן עמדה בזה בענק. עשתה בגרות חיצונית עם ממוצע גבוה. היא שקדנית וחכמה. יש בה משהו מרתק".
המנחוס המשפחתי
שחר, האחות הצעירה, זוכרת שאחותה לא הגיעה לחופשות משפחתיות או אירועים משותפים בגלל הג’ודו, כשהמדליה האולימפית הייתה תמיד מול העיניים. מלבד שחר, לירדן יש עוד שני אחים גדולים, תומר ודור, שנמצאת בימים אלה בירח דבש בקוסטה ריקה ושמעה עדכונים חיים בטלפון על הקרבות של אחותה.
"האולימפיאדה הזאת לגמרי הייתה חלום של כולנו, ולכן זה היה כל כך מורט עצבים", מודה שחר. "בחיים לא ראיתי אותה עולה לקרב כל כך מפוקסת עם פרצוף כל כך חדור מטרה, כמו בדרך למדליה. היא נתנה מכות לעצמה כדי להתעורר ולהרגיש את הבערה. לפרוק את הכל על המסכנה שעומדת ממול. הייתה לי תחושת סיפוק עצומה כשראיתי איך היא מגיעה לקרבות, למרות שהייתי מורחקת מהצפייה בטלוויזיה".
שחר קלטה כבר בשלב מוקדם, אחרי שירדן הפסידה ברבע הגמר, שהיא המנחוס המשפחתי, ומנעה מעצמה לראות את הקרבות על גבי המסך, אבל היא כן הצטרפה למקהלה החוגגת בסיום. היא מספרת ש"מרוב רעש השכנים באו לבדוק אם הכל בסדר".
כעת, אחרי שכל המטרות הוגשמו, לכו תדעו מה תהיה המטרה הבאה של המדליסטית האולימפית. גם בני המשפחה מודים שהם לא בדיוק יודעים, ובכלל מה יקרה בעוד כמה שנים כשהקריירה המפוארת תסתיים.
"אני יכול רק לשער, למרות שלא שוחחנו על כך", שמואל, האב, מסכים לנחש. "היא עומדת לסיים תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, אז אני מאוד אשמח, היא לא חייבת, אם היא תצטרף לעסק שלי. יש לה סגולות מיוחדות, קסם, היא מגנט לאנשים. היא בטח תצליח"