עברתי כמה ימים קשים, אבל זהו, הכל מאחורי, הביאו לי מדליה, הוקל לי, אפשר להתפנות לאולימפיאדה עצמה, אולי עוד אספיק לתפוס משהו מבנות ארצות הברית בהתעמלות מכשירים. אלה שראו אותן אומרים שהן גדולות, לי לא יצא, כי העומס הנפשי הכריע אותי, לא הייתי מסוגל להתרכז בשום דבר חוץ מאשר במעקב היסטרי אחרי הספורטאים שלנו ובמאמצים הנואשים שלהם להעלות אותי לפודיום, או לפחות להביא אותי לגמר, איזשהו גמר, לא חשוב באיזה ענף.
זה דווקא טוב שקיבלתי את המדליה שלי בשלב מוקדם יחסית של המשחקים, כי אחרת הייתי ממשיך להתרוצץ באולמות ג'ודו, באתרי שיט, במטווחים אולימפיים ובכבישים נידחים, שם בטח יש איזה רוכב אופניים מטעמנו, או רוכבת, שאולי מהם אראה מדליה.
****
מערכת היחסים שלנו עם הספורטאים שמייצגים אותנו במשחקים האולימפיים תמיד הייתה קצת מעוותת, אבל לי נדמה שהעיוות רק הולך ומקצין. אנחנו הולכים ומשתגעים, אין לי ספק בכך, יוצאים מאיזון ומאבדים פרופורציות גם ביחס לעצמנו - בריות שמתאפיינות בשיפוט עצמי לקוי ותפיסה מעוותת של מקומן במרחב. אולי זאת התקופה, אולי זו הדה-לגיטימציה שאותה אנחנו חשים, שמופנית כלפינו משאר אומות העולם ולדעתנו שלא בצדק. אנחנו הרי היינו המשלחת היחידה, מבין למעלה מ-200, שקודמה בשריקות בוז כשנכנסה לאצטדיון בטקס הפתיחה. אולי אנחנו יוצקים לתוך מערכת היחסים עם הספורטאים האולימפיים שלנו תכנים שבכלל לא שייכים לספורט.
במשך ארבע שנים הם שקופים בעינינו, אנחנו בקושי יודעים מי הם, לא מתמצאים בענפי הספורט שלהם, לא צורכים אותם, לא מתעניינים בהם, בקושי ערים לקיומם. אנחנו עוד מבינים משהו בכדורגל, בכדורסל, בטניס, קצת שחייה, קצת אתלטיקה, אולי אגרוף. בטח יש עוד כמה ענפים שיש לנו מושג כלשהו מה מתרחש בהם, איך הם נראים כשהם מבוצעים היטב, מה ההבדל בין הספורטאים שלנו לבין אלה שמבצעים אותם ברמות הכי גבוהות.
אנחנו נבחין כנראה בין מייקל פלפס לבין גל נבו; בין יוסיין בולט לבין מי שרץ מטעמנו 100 מטר ספרינט, שאין לי בכלל מושג מיהו ומה התוצאה שלו, אבל אם הוא בריו והוא מתחרה, אז שום דבר פחות מחצי גמר, כן? שיהיה ברור.
מרבית הענפים האולימפיים לא מוכרים לנו, אין לנו מושג מהם, מה החוקים, מתי מקבלים נקודות, מתי מורידים, מתי מענישים, למה מענישים, ומה לעזאזל צריך לעשות בשביל לנצח.
מה סרגיי ריכטר צריך לעשות כדי לעלות לגמר בירי ברובה אוויר לטווח של עשרה מטרים ולהביא חתיכת מדליה? יש לו רובה אוויר, לכולם יש וגם לו; יש לו כוונות על הרובה, שמנו לו כוונות שיהיה לו כל מה שיש לכולם; המטרה שלו היא אותה מטרה כמו של המתחרים שלו; הוא והם נמצאים בדיוק באותו מרחק ממנה - כולה עשרה מטרים - אז מה הבעיה לפגוע במטרה מהטווח הזה? למה הוא גומר במקום ה-14 ולא מעפיל לגמר ואחרים כן? מה הוא אומר? שעשה טעויות? למה שיעשה טעויות? מה כבר נדרש ממנו? יש לך רובה, יש לך מטרה, נתנו לך כמה כדורים, שים אותם בבית הבליעה, סגור את בית הבליעה - אל תשכח - עכשיו תרים את הרובה, תעצום עין או מה שזה לא יהיה, כוון למטרה, הנה כאן ההדק, תלחץ על ההדק, תירה, תפגע במה שצריך, תביא מדליה.
קח אותנו על הכתפיים, סרגיי, תביא אותנו לפודיום, מה הבעיה? שים אותנו שם, אחר כך תחזור לעניינים שלך, נראה אותך בתור בסופר, לא נדע מי אתה. אולי תיראה לנו מוכר, לא נזכור מאיפה.
****
ג'ודו פלש לחיי במשחקים האולימפיים של ברצלונה 92'. שני ספורטאים ישראלים - יעל ארד ואורן סמדג'ה - הביאו מדליות בענף ספורט שעד אז נתפס בעיני כסוג של היאבקות שחביבה על היפנים.
עכשיו, לאחר שזכתה במדליה אולימפית ועמדה בציפיות, אני סוף-סוף יודע גם מי זו ירדן ג'רבי. לא היה לי שמץ של מושג מי היא, בת כמה היא, איפה היא גרה, אם יש לה משפחה, נשואה, ילדים. כלום אני לא יודע עליה ולא על המתחרות שלה ומה נדרש לעשות בתחום שלה כדי להביא הישג אולימפי. מה שאני כן יודע זה שהובטחה לי מדליה ממנה, ומהרגע שהמשחקים מתחילים, אני מתיישב ועוקב כדי לוודא שמה שהובטח לי גם יקוים, כי אחרת ארגיש מרומה.
המשחקים האולימפיים הם זמנם של הספורטאים האלמונים. שלהם ושל המעטפת המקצועית שסובבת אותם. אלה שעוקבים אחריהם ואחרי מעשיהם והכנותיהם כל ימות השנה, ועל בסיס יומי במשך שבועיים, במהלך המשחקים האולימפיים: המאמנים, העסקנים, המנהלים, המומחים, הפרשנים. זה הזמן שלהם לא פחות משל הספורטאים עצמם. מהפה שלהם, מהניתוחים, מהפרשנויות, מהתחזיות, מזה אנחנו חיים. אם לא הם, מי יספר לנו? איך נדע? אנחנו שבויים בידיהם ובמוצא פיהם, אין לנו כלים משל עצמנו.
אני מכיר די טוב ספורטאים תחרותיים בענפים אינדיבידואליים כדי לדעת מה הם מייחלים לעצמם ערב תחרות גדולה, מכריעה, התחרות של חייהם - שקט הם מבקשים, רק שקט. עצם התחרות, היריבים שלהם, המעמד - זה די והותר. אין ביכולתם לשאת על כתפיהם כל מיני אינטרסנטים, אופורטוניסטים, קיביצרים ועוברי אורח. מה לעשות שאלה לא מעלים על דעתם את האפשרות לפספס את ההזדמנות לחלחל לתודעה. לפיכך הם ממקדים בספורטאים עצמם את כל תשומת הלב, עד שאלה קורסים, וכשהם קורסים רק הם משלמים את המחיר על כישלונותיהם. לא המנפחים משלמים את המחיר אלא המנופחים. המנפחים יסתדרו, הם כבר בדרכם לניפוח הבלון הבא, מי שנשאר מרוקן אלה הספורטאים שכל מה שביקשו זה קצת שקט כדי לנסות לעשות את שלהם כמיטב יכולתם, בלי הפרעות ובלי הסחות דעת, והנה עמסו אומה על כתפיהם.
****
הנה דרך בריאה להתייחס לספורטאים האולימפיים ערב המשחקים האולימפיים ובמשחקים עצמם: נקודת המוצא היא שגם הספורטאים שלנו הם ישראלים, ובסופו של דבר, הישראליות שזורמת בדמם היא זו שתכתיב את התוצאות שישיגו. את הציפיות שלנו מהם אנחנו מתאימים מהיום לנקודת המוצא הזו. ברור לנו שאילו הם היו נולדים וגדלים בארצות הברית, אז מאוד ייתכן שהיה יוצא מהם משהו אחר והיה אפשר להעמיס עליהם יעדים יותר שאפתניים.
אין סיבה אמיתית לכך שהספורטאים הישראלים יהיו יותר טובים מהישראלים עצמם, ואת הישראלים עצמם אנחנו הרי מכירים. לכן, אנחנו לא סוחטים מהספורטאים שלנו הבטחות ולא מבקשים תחזיות. אל תספרו לנו על מדליות ועל גמרים, רק דבר אחד אנחנו רוצים - את התוצאות הכי טובות שלכם ברגע האמת. זה יספיק. תביאו מדליה, תביאו גמר, נהיה מאושרים. תעשו את הכי טוב שלכם וקצת יותר טוב מזה - עמדתם בציפיות. בסופו של דבר, אנחנו ריכטרים, לא ג'רבים.