בלי להרגיש המשחקים האולימפיים המתקיימים כעת בריו דה-ז'ניירו עברו את מחציתם, אבל זמן קצר אחרי שהעולם יציין את נעילתם, אחרוני המדליסטים המעוטרים ישובו לארצותיהם עטורי תהילה ואלפי העיתונאים הגודשים את ריו יעזבו אותה, יגיע כמדי ארבע שנים תורם של המשחקים הפראלימפיים. ישנן מדינות בעולם שרואות במשחקים האלה יעד לאומי שווה ערך למשחקים האולימפיים, למרבה הצער ישראל איננה אחת מהן. בשבוע שחלף חגגנו את שתי מדליות הארד של ספורטאי נבחרת הג'ודו האולימפית. די להקשיב לשרים וחברי כנסת שממטירים שבחים על הספורטאים האולימפיים, מבטיחים הבטחות של תמיכות, תקציבים ועידוד, מנכסים את המדליות שלהם כהישג לאומי. הספורט הפראלימפי בישראל הוא אחד המפותחים בעולם נגד כל הסיכויים. תשע מדליות יש לישראל במשחקים האולימפיים, כל אחת נחגגה כחג לאומי. 380 מדליות הביאו לישראל עד היום ספורטאינו הפראלימפיים. אבל מי סופר?
את יוליה צ'רנוי, בת ה-36, חברת משלחת ישראל למשחקים הפראלימפיים בריו השנה במקצוע החתירה, אנחנו פוגשים אחרי אימון במרכז דניאל לחתירה בתל אביב. אתמול היא יצאה למחנה אימונים באיטליה שיימשך ברצף עד ה-30 באוגוסט, אז תחזור לישראל ותעלה עוד באותו יום על המטוס שייקח את המשלחת לריו, עשרה ימים אחרי כיבוי האורות באולפנים המיוחדים המשדרים כעת מברזיל מסביב לשעון.
סיפורה יוצא הדופן של יוליה הוא במידה מסויימת סיפורו של כל ספורטאי פראלימפי בישראל - המקריות שהביאה לעיסוק בספורט, התעוזה והנחישות שהיו הדלק היחיד בדרך לקריטריון האולימפי. היא ספורטאית פעילה רק חמש שנים וזאת תהיה האולימפיאדה הראשונה שלה. בגיל 19 עלתה לבדה ארצה: "נולדתי בקזחסטן עם שיתוק מוחין של פגיעה ברגל וביד הימניות שלי ואני נעזרת בקביים. המשפחה שלי עברה לבלארוס כשהייתי נערה ומשם עליתי. בברה"מ לא היה נהוג להשקיע בשיקום ילדים נכים, וגם במשפחה שלי לצערי לא ראו בזה חשיבות. לא קיבלו אותי בתור ילדה נכה בבית, מגיל צעיר הייתי במסגרות וכמעט לא עם המשפחה. מאז שעליתי ועד היום אין לי איתם שום קשר". כך התחילה הצעירה את חייה לבד מאפס בישראל, אחרי שלוש שנות לימודים גבוהים בבלארוס שכבר לא הועילו לה.
אנשים עם מוגבלויות בישראל מוגבלים מאד גם בחופש התעסוקה שלהם למרות הניסיונות של המחוקק להשריש בשוק העבודה חובת העסקה שיוויונית. רוב האנשים במצבה של יוליה עוסקים בהישרדות, כמוה במהלך 12 השנים הראשונות שלה בארץ, ודאי שלא בספורט. אבל יוליה מתרגשת כשהיא מדברת על חברת החשמל, מקום העבודה שלה בחמש השנים האחרונות כמדריכה ומנהלת קורסים למנהלים בחברה: "רק אחרי שמצאתי את העבודה הזאת הרשיתי לעצמי את האתגר הזה כי החברה מאפשרת את זה. בשביל עולה חדש זה כאילו הגעת לחוף מבטחים ואתה לא צריך לדאוג יותר ללחם" היא מסבירה.
לא רבים יודעים אבל החברה המושמצת תדיר, גם מעל גבי עמודים אלה, היא אחד הגופים המובילים בישראל בכל הנוגע לאחריות תאגידית בנושא העסקת עובדים עם מוגבלויות. סמנכ"ל החברה, אורן הלמן, הוא גם מייסד עמותת "סיכוי שווה" המסייעת לאנשים עם מוגבלות להשתלב בתעסוקה. בחברת החשמל מועסקים כיום ארבעה ספורטאים פראלימפיים ועמית אוברקוביץ', סמנכ"ל משאבי אנוש בחברה וספורטאי בעברו, אומר לנו: "אני גאה בעובדים הספורטאים שלנו ומאחל ליוליה הצלחה רבה במשחקים בריו".
העיסוק הראשון של יוליה היה בטריאתלון בכלל: "לשחות לא ידעתי, לרוץ עם הקביים מאד קשה בלי ניסיון, שלא לדבר על אופניים אבל הצבתי לעצמי מטרה והתייצבתי לכל אירוע עוד לפני שהתחלתי להתאמן באופן סדיר. לא השגתי את הקריטריון ונקבע שהנכות שלי קשה מדי לקטגוריה המאתגרת של התריאטלון הפראלימפי. הייתי מאד מתוסכלת" ואז הגיעה ההזדמנות עליה לא יכלה לוותר: "מאמנת נבחרת החתירה הפראלימפית, פאולה גריזטי, חיפשה שותפה לסירה לחותר שהשותפה שלו פרשה. המאמן שלי אז, ניר בדולח, אמר לי 'יש לך אמביציות אולימפיות ואני לא יכול להביא אותך לשם, לכן העבודה שלי היא למצוא לך מקום שכן יביא אותך לשם'".
בחתירה פראלימפית (גב-ידיים) הסירות מעורבות, צמדים של גבר ואישה ("מיקס-דאבל"). השותף של יוליה שיתחרה איתה בסירה גם בריו הוא ראובן מגנאג'י, אחד החותרים הפראלימפיים הידועים בישראל שזו לו האולימפיאדה השלישית. מגנאג'י, נכה צה"ל, זכור גם כחייל היחיד ששרד ממחלקת החיילים שנפלה כולה מלבדו, 13 חיילים, בקרב במחנה הפליטים בג'נין בזמן מבצע "חומת מגן". כך מצאו עצמם השניים, שני סיפורי גבורה ציונית ממדרגה ראשונה, בסירה אחת. תרתי משמע. בכל סירה כזאת נמצא צמד כזה.
אין בליבה של יוליה על תשומת הלב שמקבלים הספורטאים האולימפיים עכשיו והיא מלאה רק במילות שבח, עידוד ופרגון להם. היא גם לא מנסה להתחרות בתשומת הלב: "חשוב לי להגיד שאני מאחלת הצלחה לכל הספורטאים האולימפיים והפראלימפיים שלנו כאחד". על התקווה שלה למדליה באולימפיאדה הראשונה שלה היא אומרת: "בארבע השנים האחרונות יותר ממיליון ספורטאים בכל העולם ניסו להשיג קריטריון למשחקים בריו. פחות מאחוז הצליחו. ברור שאני רוצה מדליה ואני וראובן נעשה את המקסימום שלנו ונתאבד על המסלול. אני מאד מקווה שזה יספיק למדליה ואם לא יהיו לי עוד ארבע שנים לעבוד. אני מרגישה שכבר ניצחתי".