זה היה באחד מימי השלישי האחרונים של חורף 1976, כשקולו המתכתי של הקריין בערוץ היחיד שהיה כאן ניסר את סלון ביתנו: "רוברט בוב בימון, אתלט בן 22 מקווינס, ניו יורק, כמעט לא עלה לגמר הקפיצה לרוחק במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי, 1968". חושי נדרכו. אלה היו שנותי היפות ביותר בגילוי האתלטיקה הקלה. נעליים ממותגים בלתי מוכרים נכנסו ויצאו חליפות מתחת למיטתי. רצתי מהר, קפצתי רחוק, עשיתי שוויץ על הבנות, חייתי בתחושה שהשמיים הם הגבול, אבל גם לשם אפשר להגיע בקפיצה.
השם בימון היה מוכר לי, אבל את הסרט עליו מעולם לא ראיתי. שבוע לפני יום הספורט הבית ספרי היה עיתוי מדהים להכניס אותו לחיי. בימון, אגב, היה המועמד לזכות בתחרות, אבל נפסל פעמיים במוקדמות והיה זקוק לתיקון ההרצה שלו - כמו ג'סי אוונס בברלין 1936 - כדי לקבוע תוצאה שתספיק לגמר. שם חיכו לו השיאנים העולמיים - רלף בוסטון שקבע את השיא (8.35 מ' בארצות הברית ב־1965) והסובייטי ממוצא ארמני איגור טר־אובניסיאן, שהשווה את השיא שנה לפני האולימפיאדה, בדיוק על המסלול ובתנאי האוויר הדלילים של מקסיקו סיטי.
בימון כבר קפץ בחייו 8.39 מ', אבל זה היה בעזרת רוח גבית מעל המותר, ועם תוצאה של 8.33 מ' הוא ניסה לנצח. מאז ששבר בוסטון את השיא של אוואנס ב־1961, שופר השיא חמש פעמים וב־14 ס"מ. בימון קפץ בגמר 55 ס"מ יותר מהשיא העולמי (כמעט "שני פיט", בלשון האמריקאים) וקבע 8.90 מ'. רק פעם אחת, באליפות העולם בטוקיו ב־1991, קפץ מייק פאוול (וגם קרל לואיס, אבל ברוח לא מותרת) רחוק יותר לאורך 48 השנים שחלפו מאז. 8 מטרים ו־90 סנטימטרים.
התבוננתי בקפיצה הזו, ואני זוכר כל פריים. ריצה מאוד מהירה, הליכה באוויר של שני צעדים ארוכים ולא צעד וקצת, כפי שהיה נהוג, ונחיתה על שתי רגליים ולא על הישבן, כך שבימון עוד המשיך לקפוץ קפיצות דג עד לסוף הבור. צילמתי הכל בזיכרוני. השעה הייתה שעת ערב, חשיכה מצמיתה. פסעתי את חצי הקילומטר שהפרידו בין הבית לבית הספר, הלכתי למסלול ההרצה שהיה על כורכר וקפצתי אל תוך הלילה. שוב קפצתי, ואחר כך שוב. ובכל פעם הלכתי באוויר. לא כמו בימון, אלא כמו שהצלחתי ללכת. ואחרי שבוע הלכתי באוויר ושברתי את השיא שלי ב־25 ס"מ וגם לקחתי את הזהב. אליפות כיתות ה'־ו'.
יהיה לכם קשה להבין מה סרט של באד גרינספן (סיפור אגדה אולימפי) והגשמה עצמית עושים למוח של ילד בן 11 וחצי, אבל אני זוכר שלא הפסדתי כלום, אבל כלום, ממה ששידרה הטלוויזיה הישראלית כמה חודשים מאוחר יותר מהמשחקים האולימפיים במונטריאול: את הדיווח על המקום החמישי של אדוארד ויץ, על השביעי של אהוד מירון, את האדום של אברהם לב נגד מקסיקו ואת הפנדל המדויק של ויקי פרץ מול צרפת (זכרתי את פלאטיני, הכוכב של נאנסי), במשחק ששודר בשבת בשעה 3:15 לפנות בוקר (ואז לא היו שידורים בשבת בכלל).
וכמובן, את ריצת הגמר של אסתר רוט־שחמורוב מול המזרח גרמנייה שאלר, שלקחה את הזהב ב־100 מ' משוכות. שום דבר מזה לא היה בוב בימון, אבל מאז חלמתי שאגיע לאולימפיאדה, וכמובן שכמו כל קופץ לרוחק ישראלי מאז דודיק קושניר במלבורן 1956, לא הצלחתי. אבל לפחות ניסיתי. גרינספן עדי כמה שניסיתי.