ביום שבת הקרוב יעמוד האצן הפלסטיני מוחמד אבו־קווסה ויביט באישוני עיניו של יוסיין בולט, הרץ המהיר בעולם. קרב ראש בראש, מוקדמות ריצת 100 מטר גברים, הדובדבן שעל הלפתן האולימפי. אבו־קווסה, יליד שכונת שייח' רדואן שבעזה, לא סתם עבד בפרך עשרה חודשים במאוריציוס, אי בדרום־מערב האוקיינוס ההודי. הרץ רוצה להשאיר חותם בריצה הקצרה באולימפיאדת ריו. במקרה שלו לבולט אין מה להתרגש, העיקר הוא באמת ההשתתפות.



הרשות הפלסטינית שלחה למשחקים האולימפיים שישה ספורטאים, המשלחת הגדולה בתולדותיה, כדי שייצגו אותה בכבוד. בין ששת הספורטאים – שניים מתחרים בשחייה, שניים באתלטיקה, אחד ברכיבה על סוסים ואחד בג'ודו. “אני גאה לייצג את פלסטין", אמרה בראיון לרשת CBS השחיינית מארי אל־אטרש, שתקפוץ למימי הבריכה ביום שישי הקרוב למשחה 50 מטר בסגנון חופשי. “יש לי אחריות גדולה להציג באילו קשיים אנחנו נאלצים לחיות".


אל־אטרש, 22, ילידת בית לחם וסטודנטית למינהל עסקים, לא עמדה בזמני הקריטריון האולימפי למשחה - הזמן של השחיינית הוא 29.91 שניות כשהמינימום עמד על 25.28 שניות - אבל לכל משלחת יש אפשרות לצרף שני ספורטאים תחת הסעיף “העיקר ההשתתפות".



ארבע שניות במקצה הכי קצר בבריכה הן כמו נצח, אבל זה לא מה שיוריד למתמודדת, או למאמנה, את המוטיבציה. “הנוכחות שלנו באירוע בינלאומי חשובה כי היא מראה איזו אמביציה יש לנו", מבהיר מוסה נווארה, מאמנה של השחיינית. “זה מראה כמה חזק הרצון". עד לפני כמה שנים לא היו בריכות מקורות בגדה, והיום אל־אטרש מתאמנת בבריכה בבית סאחור, העיר הפלסטינית הסמוכה לבית לחם. אורכה של הבריכה הוא 25 מטר בלבד, חצי מהתקן האולימפי. כדי להתכונן לאולימפיאדה נדדה אל־אטרש לירדן ולאלג'יריה והצטרפה שם לאימוני הנבחרות הלאומיות. “כשעברתי להתאמן בבריכה אולימפית, היא פתאום נראתה לי כל כך גדולה", הודתה השחיינית.



התקוות התנפצו

פלסטין התקבלה לוועד האולימפי האסייתי ב־1986, למרות מחאתה של ישראל. בימים הראשונים היה זה יאסר ערפאת שעמד בראש הוועד המקומי, ומשלחת בת שני ספורטאים יצאה לייצג לראשונה במשחקים האולימפיים באטלנטה 1996. במערכת הספורט הפלסטינית נשמעת לא פעם ביקורת על כך שבמקום להשקיע במתקנים ובחינוך למצוינות בספורט, התחום נזנח ולכן לא מצליחים לממש שם את הפוטנציאל.



שלושה מתוך ששת הספורטאים הפלסטינים באולימפיאדת ריו הם בכלל אזרחים גרמנים, שהתחנכו בגרמניה. רק האפשרות הנוחה להגיע למשחקים האולימפיים גרמה להם לבחור בנבחרת הפלסטינית. כך למשל רוכב הסוסים כריסטיאן צימרמן, 55, מנכ"ל חברה גדולה ומצליחה מקלן שנהג לרכוב על סוסים, פרש מפעילות, חזר אחרי תקופה ארוכה וכשחלם לייצג את גרמניה הבין שיתקשה להתברג לסגל הבכיר.



תקנון חופשי, דחיפה מידידים ומעט אידיאולוגיה הביאו אותו לנבחרת הפלסטינית. באליפות העולם ב־2014, כשהוא מייצג את אבו מאזן ולא את אנגלה מרקל, צימרמן סיים במקום ה־68. כך קרה גם לרצת המרתון מאיידה סאייד, ילידת ותושבת ברלין, שהבינה שלא תוכל לייצג את גרמניה במשחקים האולימפיים, לאחר שזמנה בריצה למרחק 42 קילומטר עמד על 2:41:44 שעות, כשהמינימום הגרמני הציב יעד של 2:28:30 שעות.



לסאייד, בניגוד לצימרמן, יש שורשים פלסטיניים: משפחתו של אביה, טכנאי שיניים, היא ממזרח ירושלים. כמעט כל שנה הרצה מגיעה לביקור דודים, וגם הקשר בין הוועד האולימפי הפלסטיני והרצה התאפשר בגלל יחסיו הקרובים של האב עם הנציגות הדיפלומטית בברלין.



סאייד הבהירה בעיתונות הגרמנית שאף שהתחייבה ללמוד ערבית, כדי להעמיק את החיבור לשורשים, אין לה כוונות לעבור למזרח התיכון. “חם שם והכל מדבר", סיכמה. כדי שתייצג אותו בכבוד, איגוד האתלטיקה הפלסטיני מימן לרצה מחנה אימונים, ואפילו נסיעה לאליפות העולם בסין. המטרה כעת היא לא מדליה אולימפית, אבל שיפור השיא האישי יתקבל בהחלט בברכה.



אם לפלסטינים היו תקוות כלשהן להישג אולימפי, או אפילו עמידה על הפודיום, הן התנפצו כבר ביום שבת האחרון כשהג'ודוקא הבכיר, סימון יאקוב, הפסיד בסיבוב הראשון, במשקל עד 60 קילוגרם, לצרפתי וואליד קייאר ועף מהתחרות. 



גם יאקוב, יליד לייפציג שבגרמניה, הגיע לנבחרת הפלסטינית לאחר שהבין שאין באפשרותו להיכלל בסגל הגרמני. הוא החל להתחרות בגיל 5, אבל ב־2010 החליט שהגיע הזמן לרכוש מקצוע ונרשם ללימודי פיזיותרפיה במטרה להמשיך ללימודי רפואה. ב־2013 חזר לג'ודו כשהראש מפוקס באולימפיאדת ריו. גרמניה הייתה גדולה עליו, ולכן החליט לנסות אופק חדש. “היה בלתי אפשרי לייצג את גרמניה, ולכן זה הביא אותי לשורשים המשפחתיים ולדרכון הפלסטיני שאני מחזיק", כתב יאקוב באתר שלו. “ביולי 2014 קיבלתי הצעה מהרשות הפלסטינית לייצג את מדינתו של אבי. באותה שנה, בחודש אוגוסט, ברוסיה, ייצגתי אותה בפעם הראשונה".



“הכי חשוב מבחינתי לתת כבוד ליריב ולסיים את הקרב בלחיצת יד ידידותית ולא משנה מי ניצח. אני רוצה להתרחק מכל אלמנט פוליטי", הוסיף יאקוב באתר שלו. רק שבחודש פברואר 2015, בתחרות בבולגריה, יאקוב הוגרל להתמודד מול הישראלי יואב שמש. הפלסטיני לא התייצב לקרב ובחר להגיב בעמוד הפייסבוק: “נפצעתי בגב בזמן החימום".


ברכה עם עקיצה

היחסים בין ישראל לפלסטינים תפסו מקום לא פעם בזמן המשחקים האולימפיים ובהכנות אליהם. “אנחנו מקבלים הרבה עזרה מהוועד האולימפי הבינלאומי, אבל זה לא עוזר", אמרה בעבר סוזן שלבי־מולאנו, דוברת הוועד האולימפי הפלסטיני: “תארו לכם שאנחנו מקבלים כסף לבניית מתקנים, אבל הישראלים לא נותנים לנו לבנות. לא קל לספורטאים מעזה להגיע לגדה המערבית".



לפני אולימפיאדת אתונה 2004 היה זה אכרם זאהר, ששימש כמנכ"ל הוועד האולימפי הפלסטיני, שתמך בבקשת איראן להחרים את ישראל מהמשחקים בגלל טענות לאפרטהייד. כשגולש הרוח הישראלי, גל פרידמן, זכה במדליית הזהב באתונה, זאהר מיהר לשלוח ברכה עם עקיצה. “הוא עבד קשה כדי לזכות במדליה. אני רק מבקש מממשלתו לתת לפלסטינים את אותו צ'אנס כדי שגם אנחנו נוכל להביא הישגים". זאהר עצמו נהרג ב־2009 בפיצוץ במחנה פליטים בלבנון. אין ספק שההשתתפות הפלסטינית במשחקים היא הצהרת כוונות, יותר מאשר כוונה לניפוץ שיאים, כמו שאמר בראיון עיתונאי הספורט הפלסטיני, עומר חמד: “זו הזדמנות להגיד לעולם שפלסטין כאן ויום אחד היא תהיה חופשית".



הספורט הפלסטיני עדיין מדשדש הרחק מאחור, אבל הרצון העז נמצא. אולי יותר מכל מייצג אותו סיפורו של מוחמד אל־חטיב, בחור מחברון שלפני ארבע שנים קיבל הארה כשראה את השחיינית הליטאית בת ה־15, רותה מיילוטיטה, זוכה במדליית הזהב באולימפיאדת לונדון.



אותו אירוע, ביחד עם זכייה של פלסטיני בתוכנית “ערב איידול", המקבילה ל"כוכב נולד", גרם לו להחליט שהוא ייצג את פלסטין באולימפיאדת ריו בריצה ל־100 מטר. כל יום אל־חטיב היה מבקש מהשומר בתיכון, ליד ביתו, להשאיר את השער פתוח כדי שיוכל להתאמן. הוא למד דרך סרטונים ביוטיוב את טכניקת הריצה ומצא מאמן ביוסטון, טקסס, שהאמין שהמשימה להכשיר את החובבן כבר למשחקים האולימפיים הנוכחיים היא בהחלט אפשרית.



בעמוד הפייסבוק שלו כתב אל־חטיב: “כל שבריר שנייה שהקדשתי היה מאבק, אבל הסיכוי להביא השראה לארצי שווה את דפיקות הלב שבדרך". לאל־חטיב לא היה כסף, אז הוא השתתף בגיוס המונים באינטרנט. סיפורו עבר מפה לאוזן ונגע בדיוק בנימים הנכונים. האצן ביקש לגייס 7,850 דולר, אבל בתוך ארבעה ימים השיג 12,765 דולר. את העודף הבטיח לתרום לקבוצת רצים צעירים ביריחו.



לסיפורו של אל־חטיב לא היה הפי־אנד כמו באגדות. הוא לא עמד בקריטריון, ובמקומו נסע לריו אבו־קווסה מעזה, אבל גם הכישלון לא שבר אותו.


בעמוד הפייסבוק שלו, כשבתמונה הפותחת הוא נראה רץ על רקע קיר ועליו גרפיטי “פלסטין משוחררת לתמיד", כתב: “למרות שלא הצלחתי להגיע לריו אני נחוש להמשיך לתפעל את הבסיס שעזרתם לי לבנות, לדחוף לארבע השנים הבאות, אולימפיאדת טוקיו 2020. החלום חי. אהבה, שלום ויופי. מוחמד".



בסיפור הזה לפעמים מוטב לנתק ספורט מפוליטיקה. מדובר הרי באנדרדוג האולטימטיבי, זה שמתפלל לנס. “אנחנו תמיד אומרים שמתוך אלף שחיינים, אחד יעשה את זה", אמר מוסא נווארה, מאמנה של השחיינית הפלסטינית אל־אטרש, בראיון לרשת CBS. “מארי תמיד עבדה קשה במטרה להשיג משהו בחייה".