אחדים משלנו: היין הישראלי רואה עולם

אז איך זה מרגיש להשתתף בתערוכת היין היוקרתית ביותר בעולם? גיל שצברג, סמנכ"ל יקבי 'רקנאטי', בדיוק חזר משם עם דווח חם מהשטח...

עד היום כבר השתתפתי בהרבה אירועי טעימת יין המוניים בארץ ובעולם, אבל האמת היא שהאירוע הזה מרגש במיוחד. זה מתחיל בהזמנה להשתתף באירוע הזה שמלווה בגאווה לא קטנה ובהתרגשות גדולה שחולקים אותה כל אנשי היקב, ובייחוד צוות הייננים שלנו שעמל קשה על הכנת היינות, שכן מדובר בעצם בהכרה עולמית שאכן יש פרי לעמלנו. ולצד זה, יש גם איזה סגירת מעגל קטנה, בשבילי אישית.

כשהייתי סטודנט בניו יורק בתחילת דרכי בעולם היין, אי-שם בשנות השמונים המאוחרות, הביאה לי יום אחד אשתי גזיר עיתון בו הופיעה ידיעה שדיווחה על אירוע יין גדול ומרשים העומד להיערך בניו יורק ואמרה לי: "אתה חייב ללכת". הרמתי טלפון לשאול אם אפשר, אבל כששמעתי את המחיר המבוקש עבור השתתפות בטעימות, כמעט התעלפתי – משהו כמו חודש מחייה של סטודנטים בניו יורק.

לא ויתרתי, והצעתי למארגני התחרות שיאפשרו לי לעבוד באירוע תמורת השתתפות בסמינרים. להפתעתי הם הסכימו וכך מצאתי את עצמי מוכר כרטיסים בכניסה, ולאחר מכן רץ לטעום את מיטב יינות העולם ולהשתתף בטעימות רוחב של וינטג' פורטים, 'לאפיטים' ועוד רבים וטובים. והנה - 30 שנה לאחר אותו אירוע מכונן, אני שוב כאן, והפעם עם הזמנה רשמית.

היום הראשון של התערוכה נפתח כשנפגשנו, אלי בן זקן מיקב 'קסטל', מיכל ואור מיקב 'תבור', לני רקנאטי ואנוכי, וערן יינן יקב 'צרעה' והמוציא לפועל של המפגש - נציגי היקבים הישראליים המציגים באירוע - לארוחת צהרים עם כמה מהבלוגרים המובילים בניו יורק, שכל אחד מהם גורר אחריו כמה עשרות אלפי עוקבים(!).

האווירה היתה נעימה, והאוכל טעים, ואנחנו, כל אחד בתורו, מטעים את היין שלו ומרביצים ציונות בבלוגרים האמריקאים שמגלים עניין בקסם הישראלי. מפגן של אחדות ופירגון הדדי, נטול אגו אישי, כשתעשיית היין הישראלית במרכז המפגש, שאפשר רק לקוות לעוד רבים כאלה. מבחינתנו, הישראלים, נראה היה שהמפגש נחל הצלחה, אבל בו נחכה בסבלנות עד שנוכל לראות את הפוסטים ומספר הלייקים והתגובות.

שעתיים מנוחה וקדימה, למלון 'מריוט מרקיז' הענקי להכין את האירוע. אנחנו מגיעים כשעה לפני שנפתחות הדלתות, כל נציג לדוכן היקב שלו, כדי להכין את התצוגה, לפתוח בקבוקים ולוודא שאף בקבוק לא 'קורקי'.

היקבים הישראלים פזורים בין שתי הקומות של התערוכה, כל אחד בשכנות לשמות ענק מעולם היין. בינינו, כמה פעמים יוצא לנו למזוג יין, ביתן ליד ביתן, לצד שמות כמו 'מוטון', 'שבל בלאן', 'דל פורנו', 'וגה סיציליה', ועוד רבים וטובים, שלא לומר מצוינים.

יום ראשון לתערוכה מגיעים כל המציגים כשעה לפני פתיחת הדלתות על-מנת לתת את הטאץ' האחרון לפני פתיחת התערוכה למבקרים. אצל האמריקאים כמו אצל האמריקאים - הכל מסודר, מאורגן ומתוקתק - חלוקת תגי מציג והפניה לדוכן בו כל החומרים והיין מחכים בצורה מסודרת עם דף הוראות מדויק מה לעשות לפני, אחרי ותוך כדי.

תורים ודחיפות כמו בבית

ההתרגשות מתחילה לחלחל, ולאחר התארגנות קצרה מתחילים להסתובב בין המציגים ולטעום את מיטב יינות העולם. יש כאן כל-כך הרבה מהם שהראש מסתחרר ואתה מסתובב בין הדוכנים כמו ילד בחנות צעצועים ומתחיל לטעום 'מוטון', 'שבל בלאן', 'מארגו' ועוד. יש רק קצת פחות משעה עד שיתחילו להיכנס המבקרים, ובינתיים, עד שהכל מאורגן בדוכן, מנסים להספיק כמה שיותר.

מן הסתם אי-אפשר להספיק את כולם, כך שבשלב הראשון הולכים על השמות הגדולים והמוכרים, בעיקר אלו שנמצאים בשכנות לנו. אבל הזמן קצר ואתה לא מספיק להתענג על היינות המצוינים שטעמת וכבר צריך להתייצב בדוכן, להיראות שירותי, לחייך ולהתחיל למזוג יין לכל חובבי היין שנוהרים פנימה בכוסות מושטות.

בשעה הראשונה נכנסים האח"מים ואלו ששילמו סכום צנוע בסך 3500 $ עבור השתתפות מלאה בכל האירוע, ולאחר כשעה מגיעים אלו ששילמו "רק" 375 $ עבור טעימות בלבד. בהתחלה כולם נראים מכובדים ורציניים, יש תורים ארוכים וגם דחיפות ליד הדוכנים של השמות הגדולים, ואצלנו ריק למדי. אנשים עוברים על פני הדוכנים ונעצרים ליד השמות המוכרים.

שאטו מארגו קצת מאכזב

בשלב זה השפעת האלכוהול כבר מתחילה לתת אותותיה על הטועמים הרבים והפנים הרציניים מתחלפים בחיוכים אדומי שיניים. מסתבר שלא משנה גודל האירוע או מיקומו, בשלב מסוים כולם מתנהגים אותו דבר, בין אם הטעימה מתקיימת בבורדו, בניו יורק או בגני התערוכה - לאלכוהול יש השפעה דומה על כולם.

בין לבין הולכים לבקר את החברים מישראל, כדי לראות איך הולך וגם לקבל טיפים איפה יש יינות מעניינים שכדאי לטעום. אנחנו ממוקמים לא רחוק מהביתן של 'צרעה' ואני ניגש לערן לקבל המלצות מה שווה לטעום. ערן יודע ומעודכן והטיפים שלו מאוד ממוקדים. מעבירים קצת חוויות ממה שהספקנו כבר לטעום והשיח מקבל פרופורציות אחרות לגמרי.

עוד דלת נפתחת בעולם

"שאטו מארגו קצת מאכזב", "לא כדאי להתעכב על "לאפיט" ו"אופוס וואן לא משהו", ממש ימות המשיח. אחרי שלוש שעות הרגליים מתחילות לכאוב ואתה כבר מחכה שזה ייגמר. בשעה 22:00 הכרוז סוף-סוף מודיע שהאירוע נסגר והאולם מתרוקן מאלפי האנשים כבמטה קסם. ממושמעים האמריקאים האלה.

ביום השני לתערוכה אנחנו כבר יותר מתורגלים, פחות נרגשים, מצוידים ביותר אינפורמציה והשעה שלפני פתיחת הדלתות הופכת להיות יעילה יותר. אנחנו מספיקים לטעום יותר יינות ברוגע יחסי, ואפילו לפטפט קצת עם ייננים אחרים על היין שלהם, להתעניין איך היה הבציר השנה, ועוד כל מיני דברים של מאחורי הקלעים ששמורים לשיחות בין ייננים. בסוף כולנו הרי מאותו גזע והבעיות משותפות לכולנו בלי שום קשר מאיזה אזור יין בעולם אתה, או באיזה יקב אתה עובד.

שוב פתיחת דלתות, נהירת אלפי אנשים והתנפלות על התוויות המוכרות. אבל לאט, לאט, יותר ויותר אנשים מגיעים לטעום גם את היינות שלנו. רבים עדיין מתפלאים שיש יינות כאלו טובים בישראל, מתעניינים בזנים שגדלים אצלנו, ומתפעלים מאיכות היין בכלל ומאיכות הקריניאן בפרט. בסך-הכל האירוע לא שונה מכל אירוע טעימות אחר, אבל המעמד, התפאורה, והכבוד להשתייך לחבורה כל-כך מכובדת משאירים אותנו עם תחושה נפלאה לחזור אתה הביתה.

אנחנו נועלים את התערוכה בתקווה שעוד דלת נפתחת בעולם ליקבים מישראל בכלל, ולנו, יקבי 'רקנאטי' בפרט, ויסללו לנו את הדרך להשתייך לליגת העל של עולם היין. תמיד מרגש לגלות שהעבודה הקשה של הצוות המצוין של היקב מניבה תוצאות מרשימות, לא רק בארץ, אלא גם בחו"ל. הלוואי ונמשיך כך, בתקווה להזמנה נוספת בשנה הבאה.