הזיותיו של מטייל בודד - חלק 11

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: לילה בין מוסקבה ליפו

בבית אצלי החליטו על עיצוב פשוט. פרקט זול, מיטה נפתחת חורקת בלי סוף, כריות ללא מילוי, ובכל זאת, על מנת לעמעם את האווירה, על הקירות תלויים צילומים מפטרה, הטאג' מאהל, קוסוקו, ריו, ממש מטה של אונסקו כאן. אפילו פירמידות ממקסיקו יש כאן, עם המדרגות הגדולות והשלבים הרחבים. הדרך לאלוהות מעולם לא הייתה כה טריוויאלית. אני צועד אל עבר מסעדת 'פילמני' אך גם הפעם לא אגיע ליעד. העורך מתעכב בנתניה. אני חוזר אל ביתי, וחוזר אל המיטה, אחרי לילה של משחק. 48 דקות על פני שלוש וחצי שעות כולל הערכה. אחר כך אני ויצא לטייל קצת מחפש מקום הנקרא Mbar, מקום שאמור להיות סטייל התדר, עם תחנת רדיו מחתרתית, אנשים מנגנים מפטיפון ושלל צעירות וצעירים על גבי טרסה ענקית, אבל הכל במרכז העיר, מה זה במרכז, ממש בלב, לא בשום אזור שוליים, יריקה מהדרך המרכזית, על הכיכר המרכזית, מסביב לעוד אלף בתי קפה ומסעדות והמקום כל כך מלא עד שאין לי בכלל החלטה ואני ממשיך ללכת, חושב על מה שאמרו לי לפני שהגעתי. הם חצי אוטיסטים הפינים. הם יושבים איש איש והבירה שלו ולא מדברים. לפחות לא אחד עם השני. סכיזואידים. נותנים ביטוי לעולמם הפנימי העשיר כל כך, ניסיון, אבולוציה של אלפי שנים בבדידות המזהרת של קור, חצי שנה שמש, חצי שנה חושך אימים, אבל כאן התמונה הפוכה לגמרי. הם יושבים איש בחברת רעהו. ולא סותמים את הפה. מזל שבערב ראיתי אחד כזה. אחד. וגם אליו הברמן דבר יפה. הוא לא היה יכול לעמוד מול התוגה הזאת ולא לעשות כלום. הוא לקח אחריות. סיפר בדיחה. האיש הזה צחק.