ניר קיפניס נזכר בחודשים בהם חי באי יווני ובערפל הנעים שהאוזו השרה עליו

את האוזו הזה, אני מכיר כבר למעלה מ-15 שנים, אבל לפני כעשור, עת גרתי במשך כמה חודשים ביוון, התאהבתי בו אהבת-נפש. עד כמה עזה האהבה הזאת? ובכן, אם יש משקה אלכוהולי אחד שאהיה מוכן לשתות תמיד, בכל שעה של היום ובכל מצב-רוח, הרי זה הפלומארי, האוזו האצילי שמקורו באי לסבוס ביוון.

אדם זקוק כנראה לשגרה, אחרת אי אפשר להסביר איך גם שלושה וחצי חודשים של מגורים באי יווני, נכנסו אצלי מהר מאוד לתלם: קם מוקדם בבוקר (אפילו אם חלפו רק שעתיים מאז שהסתיים הבילוי בלילה הקודם), שותה קפה שחור קטן שבישלתי על גזיה במרפסת דירתי הקטנה שבאי סיפנוס, כשכל שלוק של קפה, עוזר לעיניים להשקיף לעבר הכחול הגדול שלמרגלותיי מבלי להסתנוור מהשמש הקיצית. אחר-כך נהגתי לכתוב במשך כשעתיים, לעלות על הטוסטוס, ולרדת אל המפרץ. שחיתי אותו מקצה אל קצה (כ 1,500 מטרים) וכשיצאתי מהמים, חיכה לי על השולחן בקבוק של מים מינרלים קרים וכוס עם מנה כפולה של אספרסו שהשאירה לי המלצרית שהכירה כבר את מנהגי.

???????????????
???????????????

הייתי מניח לטיפות המלוחות להתייבש על עורי כשאני סופג במגבת רק את כפות הידיים, מגלגל סיגריה מטבק דראם כחול ומעביר עוד שעה מהנה בצפייה בחוף הים שהלך והתמלא למרגלותיי. אז הייתי אוכל סלט יווני כשאני מקפיד שלא להשאיר בצלחת אפילו פירור של לחם ספוג בשמן-הזית שנקווה בתחתיתה, ועובר משם כמה מטרים לאויזריה המקומית.

אוזו הוא לרוב משקה של צהרים שנהוג ללגום לצד מאזטים קלים – למשל צלוחית של זיתי קלמטה עסיסיים, מעט ירקות חתוכים בשמן זית ומלח, ולפעמים אפילו ברוסקטה קטנה עם סרדינים שהמליחות שלהם מושכת כמעט בטבעיות עוד לגימה של אניס מתקתק מהול במים וקרח.

אלא שיותר משאהבתי את מה שעשה לי האוזו בבטן, אהבתי את מה שהוא עשה לי בראש, שכן ממש כמו שהוא מגיב למים וקרח, כך הוא פועל על התודעה: מתחיל צלול ולאט לאט מתענן עד שכל ההוויה לובשת מין ארשת חלבית נעימה והמילים הספורות שלמדתי ביוונית, היו מתגלגלות מאליהן החוצה, הופכות אותי שותף-פעיל ב"פרלמנט" ובשיחה שהבנתי בעיקר מטון-הדיבור ותנועות הידיים של המסובים.

נכון שאת כל התיאור דלעיל אפשר להדביק לכל סוג של אוזו, אבל בעיני הפלומארי היה ונשאר האלגנטי מכולם: הבקבוק השקוף בעל הצוואר הארוך, פקק-השעם והכלים התואמים למים ולקרח. רק דבר אחד עומד בינו וביני כאן על אדמת ארץ הקודש: המחיר.

אמנם הפלומארי יקר מעט בהשוואה למרבית סוגי האוזו גם במולדתו, אבל פערי-התיווך שגובה עליו היבואן המקומי משאירות אותו הרחק מעל קבוצת המחיר שלו. כשיש אלטרנטיבות זולות בהרבה אפילו על מדף האוזו (שלא לדבר על משפחת האניס בכלל - עם עראק מקומי סביר - במחיר סביר עוד יותר), הופך הפלומארי שלי, כמו כל הדברים שקרו לי בקיץ 2003, לגלויה טבולה בכחול של ים, צהוב של שמש ים-תיכונית ובעיקר געגוע אל האי שלי ואל דברים שלא יהיו עוד לעולם.