גם לאוסטרלים יש יום זיכרון לחללי המלחמות, ההבדל הוא ששם הכל קשור לשתייה. ליאור הרגיל מספר על ה"אנזק דיי" הראשון שלו
ליאור הרגילמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
גם לאוסטרלים יש יום זיכרון לחללי המלחמות, ההבדל הוא ששם הכל קשור לשתייה. ליאור הרגיל מספר על ה"אנזק דיי" הראשון שלו
לפני 23 שנים חוויתי את ANZAC day הראשון שלי. מדובר ביום הזיכרון לחללי אוסטרליה וניו-זילנד שנקרא על שמו של הכוח שלחם בגליפולי ב-1915- Australian new Zealand corps (באופן מפתיע, אוסטרליה היתה שותפה בלא מעט מלחמות, החל במלחמת העולם ה-1 ועד מלחמת המפרץ, כולל שותפות בעייתית במלחמת וייטנאם).
ההתחלה דומה לאצלנו. תהלוכת יום אנזק (צילום: מתוך ויקיפדיה) ההתחלה דומה ליום הזכרון שלנו. תהלוכת יום אנזק (צילום: מתוך ויקיפדיה)
בתור צופה ישראלי מן הצד הייתי די בשוק. ההתחלה נראתה דומה ליום הזיכרון שלנו, רק עם פחות פוליטיקאים ועם סממנים בריטיים, וכללה דקת דומייה, טקסי דגלים ותהלוכות של ותיקי מלחמות. עד עשר הכל נראה כמו שיום כזה אמור להראות, למרות שהפתיע אותי חוסר הפאתוס בטקסים הפחות רשמיים, והתמונות משם נראו יותר כמו ממפגש מחזור מחוייך. ואז כולם נהרו לפאבים.
מקום עבודתי ולכן גם מיקום הלוקאל פאב שלי היה בשכונת דה רוקס, שכללה בתוכה את שלושת המתמודדים על תואר הפאב הוותיק באוסטרליה. שלי היה אחד מהם - the hero of Waterloo שגם בימים רגילים הכיל לא מעט פנסיונרים אירים ובאותו יום היה מלא בהם ועוד שעתיים מוקדם מן הרגיל.
פגשתי שם זקן שלחם בסום שהחל לספר לי על חלק ממנהגי היום כגון ה-gunfire breakfast (שתיית קפה עם רום - מסורת של לפני יציאה לקרב), ענידת פרגים אדומים, פתיחת הפאבים שעתיים מוקדם יותר, וקיום מסורת משחק שוחות בשם two up שהוא בעצם עץ או פאלי שמשוחק עם שני מטבעות פני, רק שבאנזק דיי מותר להמר. בהמשך היום מתרחש מעין משחק עונה של כדורגל אוסטרלי.
יותר מאוחר בעל הפאב הפגיש ביני לבין חייל ותיק שלחם במלחמת העולם הראשונה, האמת שהיה קשה להבינו, מחמת המבטא הכבד, מחסור השיניים הקל והעובדה שהיה מבוסם למדי. את יתר סיפור הקרב בגליפולי כבר השלמתי לבד. עד אז רוב מה שידעתי על הקרב הסתכם בעיקר בצפייה בסרט עם מל גיבסון ועכשיו גיליתי קרב נורא שבו איבדו כוחות הברית כ-63,000 חיילים והטורקים מספר דומה. בסופו של הקרב בן שמונת חודשים נסוגו כוחות הברית למצרים ללא הישג נראה לעין.
התוצאות היותר ברורות היו הפיכתו של מפקד הכוח הטורקי, מוסטפה קאמל, לגיבור לאומי ולימים לאטאטורק, ותחילתה של היווצרות ישות אוסטרלית עצמאית. הבשורות הנוראות מיום הפלישה - שנקבע מאז כיום הזיכרון - יצרו אמנם אתוס מאחד, אך גם תחושה הולכת וגוברת שהפיקוד הבריטי נטה להתייחס לחיילי הקולוניות כאל בשר תותחים. האמת כנראה מורכבת יותר - לימים התברר שתשדורות הפיקוד מעידות על התייחסות שכזו אליהם, אך אסור לשכוח שזו הייתה הגישה של רבים ממפקדי הצבא הבריטי לכל החפ"שים שלהם. 18 שנים לאחר מכן תגיע סדרת קריקט (האשס) שנקראה מאז the bodyline ובה נטען כנגד האנגלים ששברו את החוקים, ובה העיתונות האוסטרלית שפכה חרפות והניפה את נס העצמאות, וכמובן שגם עניין גליפולי צץ. תהליך ההתנתקות לקח זמן והמלכה עדיין נוכחת באוסטרליה עד היום, אבל אוסטרליה הפכה לעצמאית, ולמרות שיום אוסטרליה נחגג כיום עצמאות, הרי שכל אזרח רואה באנזק דיי את החג הלאומי החשוב באמת.
באותו יום הרגשתי בלבול קל. השילוב יום זיכרון עם אלכוהול, משחקי הימורים, מוסיקה עליזה (בפאב שלנו ניגנה להקת הבית שצעיר חבריה היה בן 70) נראה היה לי הזוי, אך אם חושבים על זה לעומק, גם אנחנו עושים משהו דומה בהצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות ומחברים את אתוס ציון המוות עם חגיגות עצמאות. ההבדל הברור הוא שבאוסטרליה תמיד יעדיפו את החיים עכשיו, לכן ברבות השנים, אני נוטה להעדיף את הגרסה האוסטרלית. חישבו על תייר שתקוע במלון מול טלוויזיה שמריצה שמות חללים, לעומת ההזדמנות לפגוש בפאב לוחם ותיק שיספר לו אודות ההיסטוריה המקומית.
