אבירם כץהגיעלשמפן, שתה כמה כוסות של דום פריניון, אכל כמה דברים טובים ולשמחתנו הרבה גם אכל במסעדה גרועה - כי יש גבול לכמה שאנחנו מוכנים לסבול
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אבירם כץ הגיע לשמפן, שתה כמה כוסות של דום פריניון, אכל כמה דברים טובים ולשמחתנו הרבה גם אכל במסעדה גרועה - כי יש גבול לכמה שאנחנו מוכנים לסבול
מקץ שבועיים לחוצים של עבודה אינטנסיבית, דד-ליינים דוחקים, ריטלין לארוחת בוקר ולילות חסרי שינה, עליתי על הטיסה לצרפת, מה שכמובן הפך את כל החופשה (סליחה, נסיעה מקצועית) להרבה יותר מתוקה. כיוון שהטיסה יצאה ב-6 בבוקר, הגעתי לשדה אחרי עוד לילה לבן, עם מירוץ להספיק לרכבת, כי ב-2:00 הרעב הרג אותי וקפצתי להמבורגר קטן באגאדיר. למה אני מזכיר את ההמבורגר באגאדיר? כי כדאי שתדעו שיש שם את אחד מתפריטי האלכוהול הזולים בארץ: תמורת ווילד טרקי על קרח (מנה!) הייתי צריך להיפרד מ-11 שקלים בלבד. גם ג'וני אדום וודקה סמירנוף מתומחרים כך, ואם מחליטים להתפרע ולהזמין, נגיד, ג'וני גולד או גלנמורנג'י, נפרדים מ-41 שקלים.
כרמים בשמפן רוחב הכרמים של מחוז שמפן
את הזמן בבן גוריון העברנו בטעימות וויסקי כי בן, שותפי לנסיעה ובכלל, סובל מפוביות טיסה קשות וחשוב לתמוך בחברים. מפה לשם כוסית גררה כוסית, וכמובן שלטיסה עלינו בשנייה האחרונה. מן הסתם גם לא הספקנו להחליף את השקלים לאירו. גיל, המבוגר האחראי מטעם "י.ד עסקים", דאג לנו לקצת הנסי VS לטיסה, מה שאפשר לנו לנמנם קצת. ארבע וחצי שעות, ואנחנו בפריז. עוד שעה וחצי נסיעה ואנחנו בשמפן.
בחנייה של המסעדה שלנו לצהריים חונות כמויות לא הגיוניות של מכוניות מטורללות, כאילו כדי להצדיק את שם המקום בו אנחנו הולכים לאכול צהריים,Champagne Royal. מכוניות הכי יקרות ונדירות שראיתי בחיי: אסטון מרטין, פורש, בוגאטי, פרארי. ביררנו, אף אחת מהמכוניות הללו לא חיכתה כדי לקחת אותנו לטיול בין הכרמים. במסעדה שואלים אם נרצה איזה אפרטיף על המרפסת. בן האידיוט מבקש אספרסו. המלצר שואל "לא תרצו איזו כוס שמפניה, ככה לאפריטיף"? אני עונה שבוודאי. 30 שניות אחרי זה נוחת במרפסת (לצד האספרסו של בן) דום פריניון 2004. שנה ענקית בשמפן. זו שמפניה שלוקחת את הנפש העייפה והגוף המסמורטט אחרי שעות של טיסה ונסיעה ומרוממת אותה לגבהים חדשים. אחחח, אנחנו מתחילים להתעורר ולהרגיש טוב! עם ארוחת הצהריים טעמנו, סליחה- שתינו- את הדום פריניון אנוטק 1996. האנוטק זו בעצם אותה הדום פריניון, רק שהיא יושבת יותר זמן על השמרים, ומבוקבקת משהו כמו 12-15 שנה לאחר הבציר (!), מתי שהשמפניה מגיעה ל'פיק' השני שלה מבחינת ההתפתחות, כמו שאוהבים המומחים לתאר זאת. וואי וואי וואי כמה שזה טעים. עשיר, רענן- בשום צורה אי אפשר להבין שמדובר ביין בן 18 שנים- אלגנטי וטעם שנשאר בפה בלי סוף.
שעה אחר כך, כשנבקר במנזר ב-Hautviller, נפרק גם בקבוק של האנוטק 1995, כי תמיד נחמד להשוות בין שני בצירים. או סתם לשתות שמפניה שכזו בחצר של מנזר, על רקע מרבדי כרמים נפרשים לפנייך, יער עבות מאחורייך, ועצים עבי גזע בני מאות שנים שהיו שם כבר אז, כשהנזיר דום פריניון טעם את השמפניה שלו וקרא: “come quickly, I’m tasting the stars!” ה-1995 שונה בתכלית, היא הרבה יותר מאתגרת בטעמיה, פחות פירותית, מעניקה יותר תחושה של יין רציני ומורכב ולאו דווקא שמפניה הדוניסטית. יוצא מן הכלל.
קבלת פנים מרנינה קבלת פנים מרנינה
זו הייתה בהחלט קבלת פנים מרנינה. בערב הזמינו לנו מקום במסעדה שהתגלתה כגרועה באופן מפתיע, ללמדנו שאי אפשר שהכל יהיה מושלם. כמובן שאחרי היום המפרך הזה וכמויות השמפניה הנפש שלנו ביקשה רק דבר אחד: בירה. חיפשנו בר חביב (אפשר לחשוב כמה כאלו כבר יש ב-Epernay, כן?) ואם אפשר אז גם שיקרין את המשחק. בעודנו צועדים כהנה וכהנה הוא נגלה מולנו, שחור ובוהק ומאיר מתוך האפילה- השלט של גינס. פאב אירי, בבעלות אירי שהיגר לצרפת ויודע למזוג את הגינס כמו שצריך, לאט, ואפילו לצייר את התלתן הזה בקצף. שלט של גינס ופאבים איריים, חשבתי בדרך חזרה למלון, הם תעודת ביטוח לשתייה בעיר זרה. אף פעם לא יהיה מדובר בבר הכי טוב, או עם האוכל הכי טעים, או איזושהי חוויה אחרת שתחקק בזכרון מאותו טיול. אבל כשמגיעים לסוף היום, וכל מה שרוצים זה בירה, קרה וטובה, הפאב האירי הוא ההימור הבטוח שלי, לקבל את הבירה שלי טרייה ובמזיגה סבירה.
הלכנו לישון, כלומר התרסקנו על המיטה (נדמה לי שבבוקר בן סיפר שהוא נרדם עם הג'ינס והנעליים), ולמחרת פתחנו את היום בביקור אצל מואט & שנדו, שהיה מאוד מסקרן ועם כמה הפתעות שבלטו לטובה. אבל כיוון שעוד שעה יש לי הזמנה למסעדת הדגים ופירות הים הטובה בפריז, אספר על הביקור במואט בפעם אחרת.
