פרק שני במסעו של גיל ססובר בין קייב להלסינקי. והפעם, קצת על אגרוף, פוגרומים ומוחיטו

קליצ'קו. האחים קליצ'קו אני מתכוון, ולדימיו וויטלי לצורך העניין והסדר דווקא כן חשוב. האחד, הראשון, ולדימיר, הוא אלוף העולם באגרוף ומחזיק לדעתי ב-4 מ-5 החגורות (הפדרציות השונות), כשאת האחת שחסרה לו כדי להיות אלוף העולם הבלתי מעורער (מי שמחזיק בכול 5 החגורות. האחרון להיות כזה היה לדעתי ט י י ס ו ן) מחזיק דווקא אח שלו והשניים כבר מזמן הכריזו כי אין להם כל כוונה להלחם אחד בשני. אם כך, כדי שזה יקרה, ויטלי צריך לפרוש וולדמיר צריך ללכת מכות עם משהו אחר.

2
2
מעניין מה היה קורה בשנות השבעים הגדולות, של עלי - פורמן - פרייזר, כשלארצות הברית השחורה עוד היה כבוד בזירה והחגורות לא נדדו אל מחוזות קרים, או בשנים של ג'ק ג'ונסון, אי שם ב- 1908, או המפציץ החום, ג'ו לואיס, בזמן השלטון הנאצי ולא את שמאלינג הם היו שולחים החארות, אלא דווקא את האחים קליצ'קו להילחם בענק שחור העור, אבל לשאלות אלה תשובה בטח אין, וגם אם הייתה ולדימיר היה שמח להעניק לנו אותה ב - 4 שפות, בחתימה של ד"ר ואחר כך לעשות מול טייסון קרב של אגרוף-שח, שם רק אם טייסון היה מפיל אותו אחרי שבע שניות, אולי היה לו סיכוי. מעניין איפה הם, אלה. אולי הם גרים בשכונה שלי. סביר להניח שלא, אבל אוקראינים הם כן. הם עשירים, זה גם בטוח, אבל עד כמה אין מושג. מה שבטוח שלמרות שהם במשקל כבד, מה שפעם היה הבן אדם הכי מפורסם בעולם, היום מייוות'ר עושה לפחות כפול מהם, אני מוכן להתערב על זה, והכלב הקוקי הזה במשקל בינוני בלבד. בדרך כולם פונים אלי באוקראינית, אולי כי אני נראה מפה, אולי כי הם לא יודעים שום דבר אחר. אבל אני מפה! רק לפני כמה חודשים גיליתי את זה. הגיעה אלי מישהי איזה לילה ושאלה, מה זה ססובר. זה מססוב עניתי לה, ואחרי שכול חיי חייתי בידיעה שססוב, העיירה המפורסמת, היא על גבול גרמניה פולין, וזזה ביניהם כמו יו יו, פעם פה ופעם פה, הלכתי למפה לחפש. והיא לא הייתה שם. והיא דווקא הייתה באוקראינה של היום. לא רחוק מלבוב. הייתי בהלם. אני שכתבתי "לו רק היה לי גן אחד ממזרח לפטרבורג" פתאום היה לי לא דם גרמני זורם בעורקים, אלא 1000! שנה של דם אוקראיני, מזרח גליציאני לצורך העניין, ועוד גיליתי, אחרי זה, שהמשפחה שלי ברחה מכאן, מליד לבוב כלומר, רק בתחילת המאה ה-20 והייתה בגרמניה לא יותר מ 25 שנים, כי ב-33 הם כבר ברחו משם. ויותר מזה גיליתי, שסבא של סבתא שלי היה עובד בחנות דגים, בטח כמו האריתראי שעובד היום אצל מוסי בשביל כמה פרוטות וכל הזמן לו אומרים, תישאר, תנקה, תסגור את החנות והולכים להוריד איזה שנאפס בבר מעבר לרחוב. מה שהופך את כל העניין הזה לאישי ואני פתאום במין ביקור מולדת אבודה, אצל החארות ששלחו 33,700 יהודים למוות ביריות בלילה אחד (על פי ספירת האיינזצגרופן. מעניין אם הם באמת ספרו אחד אחד, או שפתחו מודלים לכמויות גדולות, כמו שעושים באגף הדיג), אחרי ש-11,0000 יהודים גורשו מבתיהם בלילה הזה, ובטוחים כי הם לפני דרך חדשה, והם באמת רק מגורשים. גם את הפוגרומים, את ההשפלות, את ההתעללויות, די קל לראות פה למען האמת. מעניין אם באוקראינה קוראים למלחמה ההיא ה'מלחמה הפטריוטית הגדולה' כמו ברוסיה, או סתם מלחמת העולם השנייה. הלכתי ברחוב. עליתי בצד שדרה לא רחבה מידי ומוכר אחד החזיק לשון של עגל בשקית, ועוד שאר מיני חלקי פנים. כבד בטח היה שם, גם טחול, אבל ריאות לא ראיתי. בטח משרד הבריאות האוקראיני סוגר עכשיו איזה דוכן מפואר בבניין חדיש כי הוא החזיק דג על קרח בלי כיסוי פלסטיק, אבל לאיש הזה כבר אין מה לעשות. אין מה לקחת ממנו. אפילו את האוויר הוציאו לו מהריאות. לא רחוק משם, ליד בניין האופרה, אישה אחת חייכה אלי. יכולתי למות 7 מתות. כמה יפה הייתה. אבל לא כמו שאפשר לדמיין אוקראינית. היא הייתה קטנה אבל בעלת פרופורציות מושלמות, שיער שטני חלק ולא בלונדיני ארוך, עקבים ירחם השם לא פארו את רגליה וחיוכה היה מתוק, לא שטני ולא בוצע כסף. ובכלל, רוב הנשים כאן נראות כמו בהדר בחיפה, או בנווה שאנן, או בתחנה המרכזית, רצות אחרי אוטובוס, מתנשפות עם סלים, ולא במלוא הידורן. פה זה לא מוסקבה, ואני אומר זאת לחיוב. כאן גם נשים הם בני אדם, לא צעצועים לשיפור חווית הגבר. אלה שסוחרים בהם, זה כבר עניין אחר. מספיק רק להיזכר בצבי מגדל(אם אתם לא מכירים זה הזמן. כנסו לגוגל. לא תצטערו. עלי) ולראות כי סחר תמיד עשו במשהו טוב. גם את התפוזים הכי יפים שלנו אכלו באירופה, ואת האבוקדו, ואת המנגו, ומכול מקום מייצאים את הכי טוב שיש, בטח אם אפשר לחטוף אותו בגיל 12 באיזה עיירה קטנה ולא להשאיר להורים פתק. בערב יצאתי לשתות. גם ביום שתיתי, אבל מה שברחוב פה לא נחשב אני מניח, ועל כן הגעתי אל הבר. ישבתי לי בפינה לבד ובשקט עד שהגיע אלי בחור מקומי ודי מגודל ושיכור מהתחת, והתחיל לדבר, ולא היה שום טעם לעצור. אז לא עצרתי. הוא היה בנקאי השקעות לדבריו, למרות שנראה כאילו סיים קולג'. בוא תשב איתנו, אמר. בוא. אני לא מבטיח לך את הנשים שלנו. ואתה לא חייב להגיד כלום. אתה יכול להמשיך לשתוק. אני בטוב, עניתי לו ונשארתי לשבת במקומי. הוא הלך. חבר שלו הגיע. הוא חזר. תכיר. זה הקולגה שלי וידידי. אנחנו שיכורים מאוד. אני מצטער, הוא אמר ושאל מאיפה אני. ישראל עניתי. לחיים. קזחסטאן. אוקראינה ורוסיה. הן הכי טובות להשקעה אבל אל תשקיע בבורסה שם. זה הכל מידע פנים שחיתות ומניפולציות. זה מה שאמר הראשון והשני רק הזמין עוד מוחיטו כפול מכל המשקאות בעולם. מה אתה עושה שאל הראשון ולא חיכה לתשובה ושניהם חזרו לשולחן ממנו באו. אחרי עוד כמה בירות בקשתי חשבון. אין לך אמר הברמן והצביע על האדון. תודה עניתי, השארתי טיפ יפה ויצאתי החוצה. הם עמדו ליד מרצדס שחורה וענקית והנהג שלהם הביא להם כל הזמן סיגריות. תודה, אמרתי לראשון ולשני. אתה אדם טוב. מחר עלי עניתי להם. כן, הם אמרו ואני צעדתי באור זרחני כחול מאוד אל עבר השכונה שלי, הבית שלי, וחשבתי על לילות לבנים שמתקרבים רק כמה מאות קילומטרים צפונה מפה, בטאלין בואך הלסינקי.