גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: על זוריק, תירוש סובייטי ומפה שמובילה אלוורייניקה עם דובדבנים, או בשר או חזיר, או הכי טעים - עם מרק עוף צח בפנים
גיל ססוברמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: על זוריק ותירוש סובייטי
שעתיים אחרי ארוחת הבוקר במלון שהייתה מלאה מיץ תפוחים, ביצים וחזיר למיניו, אני מחליט שהגיע הזמן לקפה, ויורד שתי דקות, אל לב ליבה של השכונה שלי, אל הקרקס, ואני יודע בדיוק לאיפה אני הולך. זה הקפה שלי. ביתן עם צוהר קטן מגודל ראש ובו שתי נשים, האחת תמיד קוראת לשנייה כשאני מגיע, והשנייה בטח לא יודעת יותר אנגלית, אבל היא לא פוחדת ממי שכן. היא זורקת את כול הסוגים והשמות ואני עוצר אותה באספרסו, והיא מראה ארוך או קצר. קצר אני לוקח, והקפה באמת בסדר. אני משאיר 7 מטבע מקומי, ונעמד בצד הכיכר הענקית וחושב אם הבניין הענקי מולי זה באמת קרקס, כי הוא בהחלט היה יכול להיות גם בית משפט או פרלמנט, אבל אז אני רואה עליו כרזה ובה איש אחד ענקי, כמו בסיפורים של פעם שמרים משקולת (גירייה, או קטלבלס כמו שזה נקרא באנגלית) עם הזרת, וכולו עטוף שרשראות ברזל. לא היה אכפת לי לראות אותו. כוח פיסי אדיר תמיד עניין אותי ותמיד תהיתי איך זה קורה, ואולי לעד אמשיך. איך זה באמת קורה לעזאזל.
3
ואז, חשקה נפשי במזון, ומתוך היכרות עם מגבלות העם היושב בקייב לתת איזשהו מענה הגיוני לאוכל רחוב, בטח לא של מזון מקומי, אני נעצר ליד דוכן הבנוי על אופניים שמוכר דווקא נקניקיות ולמען הסר ספק, שלא תחשוב שתקבל איזה ברטוורסט או פרנקפוטר, כתוב באנגלית - הוט דוג. אני מחכה יפה בתור עד שזה שלי מגיע ומביט בזוג שלפני יוצא עם נקניקיה וכוס משקה שנמזגת מבקבוק, כזה של שני ליטר, ובוא משקה חום ותוסס, העונה לשם קוואס! תמיד חיכיתי לרגע הזה, ולא הייתה לי שום כוונה להחמיץ ואני מצביע על השלט ועכשיו אני כבר קורא בקרילית, לפחות מילה אחת. 3 מטבע מקומי עולה הקוואס ואני מתיישב לי על עדן איזה גינה ולוגם. איזה גועל נפש. כמו תירוש של בירה, מין חמוץ ומתוק ומאוד חום ופשוט לא טעים ואני חושב על המצרים, או על האשורים, האכדים, וחושב, בשביל זה עברו לחקלאות, בשביל זה הקימו ערים, הפסיקו לנדוד, המציאו את הכתב, בשביל זה אלוהים ישמור, ויודע שככה הכל התחיל, מסתם קצת תבואה פראית שמי גשמים שנזלו קצת גרמו לה לתסוס ומיד הסוטול של מעט מאוד האלכוהול, היה בכל זאת הדבר הכי נעים שקרה להם, וכך זה עד היום. אבל מה אם קצת שמרים, איזה פרח, סינון, אלוהים ישמור, אני חושב לעצמי, מודה לאיש האחראי שהמציא את הפילזנר אורקוול שגמל אותנו אפילו מהאייל והביא לעולם את הלאגר, שושנה בין החוחים, ומשאיר את הכוס שם ומבחין פתאום בשתי מוכרות, אולי בנות שלוש עשרה או חמש עשרה כל אחת יושבת על שתי חביות, ומוכרות לכול דורש, קוואס. כנראה שהוא דארווינסטי יותר ממה שנדמה לי, ואם הוא שרד את כל אלפי השנים האלה, אז באמת כל הכבוד.
אני מטייל בגנים הבוטניים (אחד משניים, זה העתיק יותר, השוכן ממש במרכז העיר), אחרי שבכניסה צעירים מקומיים כמעט הלכו מכות בניסיון להבין איזה מין של צמח עומד לפניהם, ויוצא משער ליד תחנת המטרו, אבל בחלק המערבי, יודע שפספסתי את כל דוכני הגלידה חוץ מאחד. בלית ברירה אני ניגש ואין לו קורנטו בטעם אפרסק או בריז למיניהם ואני לוקח מה שיש. גלידה אמריקאית. זה מה שיש, אבל לא סתם, אלא בגביע, ולא סתם אלא במשקל. בחיי. צריך לחיות כדי להאמין, 110 גרם גלידה, ועוד סירופ תותי בר עשרה גרם, סה"כ 120 גרם ועשר מטבע מקומי, ואני מבסוט ויורד לי בדרך הביתה, מלקק כמו חתול וחושב למה לא לקחתי את הגביע הגדול ורואה את המספר מטפס.
בערב, אחרי שעות ארוכות ספון בחדרי, אני יוצא בדרך אל ארוחת הערב, ובחוץ פתאום נעים, אחרי תעוקת חום של מקומות בהם חימום יש בכל מקום, אבל רק תעלה קצת את הטמפרטורה, ואנשים מתים מחום. מתים ממש. עם חברה קדישה והכול, וכאן פתאום, משב רענן, ואני רואה שהרחובות רטובים ונחלים קטנים זורמים בכול עבר, ואני אפילו לא ידעתי, אבל היה גשם! זה אמנם לא פראג, ובכול זאת.
על יד הגולדן גייט אני נכנס למסעדה, מוודא שזו באמת היא, ועד שמגיעים זוריק (איזה יופי של שם. השם המלא הוא 'זכר', אולי עוד יותר יפה) אני מוריד שני קמפרי ואחרי כל הבירה הזאת ברחוב, ואני מרגיש שוב חלק ממשפחת האדמים. בסוף הם מגיעים, זוריק ונטשה אשתו ואני מבין שהם חלק מגל גדול בהרבה ממה שניתן לתאר, של סובייטים לשעבר (כך הוא כינה את זה) שהגיעו לארץ ואחרי כמה שנים פשוט לא הבינו מה זה הקשקוש הזה, אבל לא רצו לחזור למוסקבה והם הגיעו לפטרבורג, לאודסה או לקייב.
הם מדברים פה אוקראינית או רוסית, שאלתי אותו קודם כל, ובראשי הדילמה של גוגול, להיות אוקראיני גאה, או ללכת אחרי הכסף(ברור שגם הוא הלך אחרי הכסף, למה לא). הם מדברים רוסית, פתח זוריק, שבכלל היה ברור למין הרגע הראשון שלא מדובר פה בטירון ותשאל, תקבל תשובה, ולא שלופה מן האצבע, וכיאה לבחור סובייטי די צעיר, גם צעיר זה היה אינטלקטואל!
אבל, 80 אחוז מכל המוסדות הממלכתיים, והדיבוב בבתי הקולנוע, והשפה בבתי הספר, הכל חייב להיות באוקראינית, הוא אומר, כך שעוד עשרים שנה אם נשב פה הם ידברו אוקראינית, הוא המשיך ונבר שוב של תפריט היינות וביקש שלא נפריע לו עד שהוא מסיים, והוא צדק כמובן. יין לבן מינרלי אדיר מאזור נאפולי הגיע לשולחן והותיר בכולנו רושם אדיר, גם בזוריק ואשתו, שבטח שתו אותו גם שבוע לפני.
ועכשיו ברצינות, תגיד לי איפה אפשר לאכול אוכל מקומי נורמלי, אני שואל. אני לא יודע להגיד לך. זו הייתה תשובה בלתי מתקבלת על הדעת אבל איפשהו ציפיתי לה וסמכתי לפחות על הכנות.
איך אתה מסביר את זה?
הם סובייטים.
זה לא עוזר לי עניתי, ורציתי בכול מעודי איזה צ'יקן קייב, איזה פילמני (בשלב הזה אכלנו קרפצ'יו של לנגוסטין כמותו לא טעמתי בחיי), ולפני שמכניסים אותך למעצר עם המון פושעי מין הוא אמר, שלא תחזור על הטעות הזאת בחיים שלך, פילמני זה רוסי, פה זה וורייניקה, והוורייניקה יכול להיות גם עם דובדבנים או תותי בר, או בשר או חזיר, והכי טעים זה עם מרק עוף צח בפנים, ופתאום ראיתי את מה שחיפשתי. נורה נדלקה לו בראש. אני יודע איפה, זה די רחוק, הוא אמר, לקח לי את המפה וצייר לי הנתיב הקצר ביותר מביתי אל המסעדה ורשם מנה אחרי מנה, מה עלי להזמין, ואז אמר, אני אקח אותך לצהריים, מחר, ונפרדנו בנשיקות, ואני צעדתי אל ביתי בדרך שפתאום נראתה לי ארוכה מן הרגיל, הבר שלי כבר היה סגור ואני חשבתי על כל התעשייה הפורחת שמתעוררת לה רק עכשיו ותהיה כל כך פעילה עד הבוקר, ואילו אני, בדקתי שני מיילים, אחד מהם מלא מילות אהבה מבחורה דווקא בניו יורק, ונפלתי אל משכבי.
