כותבי הסנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: שמוליק וולברג מתנצל ומבטיח לנסות לנהל רומן עם משפחת האניס
הגיע הזמן הזה בשנה שבו נהוג לערוך חשבון נפש, אולם מאחר שאנשי שתייה אנו, נישאר בתחום הנוזלים. אני חושב שלאורך חיי המקצועיים ניסיתי כמעט כל משקה אפשרי, לפחות ברמת הקטגוריות. היו הרבה רומנים, ארוכים יותר וארוכים פחות. הייתה תקופת זוגיות מגוונת עם הוויסקי, בתחילה עם סקוטי, אחר כך עברתי לאמריקאי ואפילו רומן עם קנדי היה פעם. היו כמובן מערכות יחסים ארוכות עם יין וברנדי לסוגיו ואין צורך לומר שגם עם ג'ין ורום פילרטטתי. היופי בעולם השתייה הוא שאינך צריך לשמור נאמנות, שכן האלכוהול יפה לו להתערבב ולהיות מגוון. אולם יש שלוש קטגוריות משקה מהן אני נמנע כבר הרבה שנים. "דוד אוזו, אני מבטיח לנסות שוב"(שאטרסטוק) הראשונה היא קבוצת המתוקים - למרות שעולם האלכוהול הוליד כמה משקאות מהוללים שחברים בקבוצה, כאלו שממשיכים להיות מוערכים ע"י רבים בעולם, אני פשוט לא אוהב מתוק. השנייה היא וודקה, שם הניתוק נובע בגלל חוויה לא נעימה בעליל שאירעה לי עוד טרם הבנתי משהו בעולם האלכוהול. כאן הניתוק אינו טוטלי - אמנם לא אזמין ביוזמתי וודקה אבל הזדמנתי לא מעט לטעימות מקצועיות ואמשיך להשתתף בעתיד בכאלו (ויש כמובן גם את הפעמים בהם קולגה שאוחז קרש עמוס בצ'ייסרים של המשקה השקוף דוחף לעברי כוסית ומכריז בקול רועם: "שתה! כאן זו לא דמוקרטיה"). אין לי בעיה עם הניתוק משתי הקטגוריות הללו, אבל מהקטגוריה השלישית ברשימה אני רוצה לבקש סליחה ולנסות לצמצם את הפער ולהתהדר ברומן גם איתה - קטגוריית האניס המכובדת. התמונה של יורד ים צרפתי אוחז מקטרת, שכתמי ניקוטין דבקו בשפמו והוא יושב במאורת שתיינים אפלולית במרסיי תוך שהוא לוגם כוסית פרנו צהוב חלבי מציתה את דמיוני. המראה של שולחן עמוס במזטים צבעוניים שנשטפים בנהרות של אוזו לבנבן עם קרח, בטברנה קטנה באי יווני עם מים כחולים בהירים, מגרה את חושיי. אז סליחה מסייה פרנו וסליחה גברת ריקרד וסליחה גם מהדודים ממשפחת פסטיס, אוזו ועראק. אני מבטיח לנסות להתאהב השנה.