נמרוד שיין פתאום הבין שבעוד כמה ימים הוא יהיה בן 50. לרגל המאורע הוא עשה קצת סדר במגירות הזיכרון וניסה להבין את מערכת היחסים שלו ושלנו עם הבקבוק
נמרוד שייןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
נמרוד שיין פתאום הבין שבעוד כמה ימים הוא יהיה בן 50. לרגל המאורע הוא עשה קצת סדר במגירות הזיכרון וניסה להבין את מערכת היחסים שלו ושלנו עם הבקבוק
לאחרונה התבשרתי בהפתעה כי חבילת הגלישה שלי על קרום כדור הארץ עומדת כבר על 50 שנים, שזה המון מגה בייטים של זיכרון. אז החלטתי לנצל את חגיגות היובל לעלעול מהיר בין תחנות בזמן, יחסיי האהבה-שנאה שלי עם הבקבוק (ספוילר; אוהב כשיש, שונא כשאין) התהליכים שעברנו – אנחנו בישראל - עם עולם האלכוהול בחצי המאה האחרונה וגם כמה רגעים קטנים שליוו את הלגימות, שישמשו לנו כמראה היסטורית. הרי זה לפניכם:
הכל מתחיל בעראק הכל מתחיל בעראק
22 בספטמבר 1964 – נולדתי. מוהל תימני עם רעידות קשות ביד תוחב לפי צמר גפן ספוג ביין קידוש מתוק. החוויה האלכוהולית הראשונה שלי היא מופע אלים ומדמם של חוסר טעם. בעשר השנים הבאות אשמש בעיקר צופה. אבי עליו השלום ישתה עראק עם מעט מים ויקרא לזה "חלב נמרים" או ברנדי 777. אמות המידה למשקה נמדדות בעיקר על פי אחוזי האלכוהול. וויסקי סקוטי הוא אגדת עם. אבל במקום אחר, מרחק קילומטרים ספורים בלבד מבית הוריי ביפו, יקנה בעוד תשע שנים מתי המקלל – שחולק איתי את אותו תאריך לידה גרגוריאני בהפרש של 35 שנים, בית מרזח קטן, יהפוך אותו לאייקון, ועל הדרך ישתה וודקה ויקלל.
לכבוד הולדתי החלה הפלישה הבריטית ותופעת הביטלמניה, חברת אוסם ממציאה את חטיף הבמבה ופשנל את הגשש החיוור.
קיץ 1974 – ההורים יושבים על המרפסת ומשחקים קנסטה עם חברים. על השולחן מונחת שעוונית פרחונית ועליה פזורים חבילות הקלפים, צלוחיות עם דג כבוש, קרקרים וזיתים שחורים. הרדיו מזמזם על ווטרגייט ואגרנט - וכאנדרטה של פרולטריון עומדים על השעוונית בקבוק סיפולוקס כסוף ובקבוק נוסף של כרמל הוק או גרנאש רוזה. אל הכוסות (כוסות רגילות של שתייה קלה, לא כוסות היין שבהן אנו שותים היום. אז, אם היו לנו כוסות כאלה, הן היו יוצאות מהוויטרינה רק במקרים בהם הגיע לביקור מפתיע האפיפיור) מוזגת החבורה חצי-חצי מהסודה והיין הזול ורוקחת לעצמה שפריץ. אני טועם מהשפריץ, וזה לא נורא כל כך. אף אחד לא יודע שבעוד ארבעים שנה יקראו לזה קאווה ושגם גברים יהיו מורשים לשתות יינות ורודים.
קיץ 1977 – צומח לי שפם מכוער של בר מצווה. העמסנו על הקונטסה הלבנה קיטבג ענק מבד ברזנט ובו אוהל של שני חדרים ומרפסת, צידניות עם קרח יבש שקנינו במפעל ליד בלומפילד, וגם ארגז קווינס. כי דור הג'ינס שותה קווינס. את האבטיחים והשתייה קיררנו במים הרדודים של הכינרת, וכן, גם את הבירה. זה היה הבקבוק הראשון שלי. בירה נשר בטמפרטורה של מי האגם, וסחרחורת ששלחה אותי להירדם מזיע באוהל. מעל הראש שלי, על ההר, עמלו הפועלים שבנו את בתיה הראשונים של קצרין. כשהחלה 77 אף אחד לא חלם שאלביס פרסלי ימות, שסאדאת יגיע לארץ או שבעוד משהו כמו שלושים שנה יהיו בקצרין מבשלות בירה שלא יביישו מחוז קטן באנגליה.
סתיו 1980 – רק מי שגדל בבית שבו הייתה ויטרינה של משקאות חריפים יודע על מה אני מדבר. על "מזנון" העץ המפואר היו מניחים את אלבומי הניצחון של צה"ל והמשפחה, כמה תקליטים ופטיפון, כלי בדולח וכסף, ואחר כך הטלוויזיה. מאחורי דלת הארונית הסגורה הסתתר אוסף הבקבוקים של אבא. בקבוק פורט, בקבוק UNICUM מגעיל, Tokaji אחד להרגיע את הבטן, שטוק 84 ואולי גם איזה עראק איילים ובקבוק וויסקי אחד אינקוגניטו. ואז, במשב טרופי מרענן וניחוחות קוקוס ואננס, הגיע לביקור מהקאריביים ה'פינה קולדה'. את הבקבוק הלבן והמיוחד שמכרו בדיוטי-פרי לפני שלושים שנה אני לא חושב שכבר מוצאים היום על המדף, אבל הטעם של קוקטייל הרום המתוק הזה קשה לשכוח. ב 1980 הייתי בן 16 וספרתי 366 ימים בשנה, השקל החליף את הלירה, לד זפלין התפרקה, לנון נרצח, אבל רונלדיניו, ג'רארד, רובי קין, ואפילו בניון נולדים. עולם חדש וגדול נפתח.
ממשיך בליקר בבקבוק הלבן ממשיך בליקר בבקבוק הלבן
חורף 1982 – אני מכיר את איריס. נערה בת גילי שגרה לבד עם אימא שלה בקריית אונו, והיא מגלה לי את הוודקה. אתה קונה בקבוק זול בכמה שקלים ישנים ויכול למזוג את הנוזל הנורא הזה כמעט לכל דבר. מיץ תפוזים? צ'ק. מיץ אשכוליות? צ'ק. בירה? צ'ק שמן. אנחנו יושבים בדירה של חבר ברחוב תש"ח ליד כיכר המדינה ושותים. מהבוקר, בצהריים וגם בערב. שותים, מתמזמזים ומתנשקים עד שאנחנו מאבדים תחושה בשפתיים. בלילה אנחנו הולכים לפאב האוהל. בראשית שנות השמונים אף אחד לא מבקש ממך תעודת זהות, לא במכולת ולא בפאבים של תל אביב. אנחנו שותים כדי להשתכר, בלי בלבולי מוח, ישר לראש. עוד מעט נסיים את הבגרויות וקצת לפני הגיוס אנחנו עושים הכול כדי לשכוח שלבנון בוערת לנו על הראש ועוד כמה חודשים נהיה אנחנו בבוץ הזה. בינתיים ברדיו בכל שעה שומעים על ההרוגים. את חלקם אנחנו מכירים מבית הספר. לברוח לנואיבה כבר אי אפשר כי גם על המפלט האחרון הזה המדינה מזדכה ב-82. לא מזמן הלך לנו בוב מארלי שהרגיע אותנו, עוד מעט ילך גם ג'ון בלושי שהצחיק אותנו. וודקה מרככת ימים מפחידים.
קיץ 1986 – כבר במהלך חופשת השחרור מצה"ל אני שוכר דירה בתל אביב ומגלה את האמרלד ריזלינג. החצי היבש שהגיע מכרמל מזרחי היה היין הראשון ששתיתי כצרכן יין ישראלי בוגר. אחר כך באו הקברנה והמרלו. עולם היין שוטף את ישראל ואת התודעה. אנחנו קונים במשביר כוסות אמתיות של יין. נו טוב, לא כוסות רידל קריסטליות שמביאות לך את היין באקספרס לחלקים הנכונים של הלשון והחך, אבל אתה מרגיש פתאום נוח לגמרי להזמין כוס יין במסעדה. אתה נכנס לשבי במסעדת "היפופוטם" זצ"ל ומזמין גם קראף קטן של יין שולחני ליד הפילה ומרגיש לפחות בפריז. חברים שלך מתחילים לדבר בשיחות הסלון על יין כזה ויין אחר שהם טעמו, לרחרח את הכוסות, לגלגל ולגרגר. אתה מביט בהם ומבין שעולם האלכוהול שלך לא יהיה שוב מה שהיה. גם את נחלת בנימין סוגרים והופכים למדרחוב וכבר לא בושה לשתות שם בבתי הקפה החדשים יין לבן בצהריים. בשנה שבה השקל הפך לשקל חדש, להבין ביין הופך להיות כמעט כרטיס כניסה לישראל המודרנית.
חורף 1987 – חייל משוחרר נכנס באמצע היום לפאב "החצר האחורית" שבכיכר דיזנגוף ופוגש את הבעלים. "אני צריך כסף" אני אומר לג'ון ובלי שום ניסיון מוקדם הוא עושה ממני ברמן. אני מתחיל להעביר לילות תלביבים מאחורי הבר. מריץ חצאים של גולדסטאר, מעביר ערימות של צ'יפס, וחוזר לדירה המשותפת לפנות בוקר מסריח כמו מטגנת. אני עוד לא מכיר את עולם הקוקטיילים, אבל למזלי יש ליד הקופה קופסה שחורה עם כרטיסיות שבה רשומים כל המתכונים. למזלי הגדול אפילו יותר, גם הקליינטים עוד לא בקיאים בעולם הקוקטיילים, כך שהרפרטואר נע בין ה'סאן פרנסיסקו' בואכה 'טקילה סאנרייז'. כשאני נשלח ככוח חילוץ ל"לונג ג'ון סילבר" של הקהל המבוגר שמעבר לקיר, אני מסתבך כבר עם 'ראסטי נייל' ומגלה לראשונה את נפלאות הוויסקי. בום טראח! יוריקה! אני מבין שיש משהו טוב בעולם הזה ועם פיסת המודיעין הזו אני עוזב את עולמו של המוזג לטובת לימודי תיאטרון וחלום הבמה. אני כל כך עסוק בזה, שלא שמתי לב שאוכלוסיית העולם חצתה את ה-5 מיליארד, אינתיפאדה פרצה, הבורסה נפלה ואנשים קופצים מהגג.
אביב 1990 – שחקן מובטל, אבל עם חברה צרפתייה. פריז מסחררת, גם היא. פרנסואז לוקחת אותי לכל המקומות הנכונים בעיר וכמו אליס בארץ הפלאות, אני צונח חסר משקל במנהרה הקסומה של ארץ היין. אני קולט שישראל היא לא יותר מקולוניה קטנה ונידחת במזרח התיכון ושבפריז נהנים ממשקאות עם שמות אקזוטיים כמו פסטיס ריקאר, פורט ובורדו. ניחוחות הבשמים היוקרתיים הנודפים מהנשים המטופחות ברחוב (היי, הן יודעות ללכת על עקבים) מתערבבים עם ניחוחות היין המעולה ואני מבין שאלכוהול טוב מגיע גם עם תרבות עשירה, גינונים, לקסיקון ושירה מודרנית. רגע לפני שמחברים לי את פריז ולונדון בתעלה מתחת הלה-מאנש משחררים את נלסון מנדלה וחמישה שקלים הם כבר מטבע בכיס ולא שטר בארנק.
חורף 1994 – הוא החורף של הוויסקי. קובי מזמין אותי לכוסית בלנטיינס ואני מבין שעם כל הכבוד לג'וני האדום או ה J&B של שנות השמונים, יש עוד טעמים בחבית. נכון, השיבס ריגל הוא עדיין המלך הבלתי מעורער ובחתונות הוא עדיין רק על שולחנו של אב החתן, אבל בדיוטי-פרי אתה יכול כבר לגלות שמות ומותגים חדשים שמביאים לך את מיטב מעיינות סקוטלנד לכוס הכבדה ההיא עם התחתית העבה. אני חי על קו תל אביב – חיפה ובשנה הזו אייסד גם את ארון הוויסקי הראשון שלי ואעמוד על אוסף מרשים של ארבעה בקבוקים שרכשתי אצל פיצלה בעיר התחתית של חיפה, ואצל חינאווי ביפו. צ'רלס בוקובסקי, האלכוהוליסט החביב עלי, מת בגיל 73 המופלג, ודווקא מלוקמיה. על מצבתו תירשם הכתובת "אל תנסו" שהיא קיצורו של המשפט "אם אתם מבזבזים את כל חייכם בלנסות, אז כל מה שאתם עושים זה לנסות. אל תנסו. פשוט תעשו". את הארץ שוטפים פיגועי התאבדות, אלפי הרוגים, הסכמי אוסלו מתמוטטים, וכל מה שאנחנו עושים זה לנסות.
סקוטי או אירי? תלוי את מי שואלים ומגיע לוויסקי
סתיו 2014 – אני נשוי כמעט 20 שנים. יש לי שני ילדים, הגדול עוד שנה מתגייס ולא רק שהוא שותה כבר בירה באופן עצמוני, הוא גם מוזג אותה בבית הקפה שבו הוא עובד על הבר. אני חוגג 50 ועשרים שנים של חיים משותפים של ארון משקאות ומקרר יינות. בקבוקים באים והולכים, פקקים נשלפים, זיכרונות מחלחלים, עברתי כמה קורסים של יין, למדתי, גם בדרך הקשה וגם באופן אוטו דידקטי שתיתי לא מעט ארגזים, כתבתי במגזין גברים, סיירתי ביקבים בארץ ובעולם, טעמתי מזה ומזה, וכל פעם שאני מרגיש שקוברים אותי בחלקה של עפר ומר לי בפה, אני מוזג משהו חריף להעביר את הטעם במר, ומקווה.
