ימין ושמאל, גרסת האוזו

במסגרת "סיפורי יוון", נזכר קיפניס באיטלקי הכי יווני שהוא מכיר ובסיפור שמתאים לימי הבחירות. אתם מוזמנים לחלוץ את פקק השעם מהפלומארי שלכם, להוסיף קרח ומים ולקרוא...

מישהו סיפר לי שבצעירותו היה פיליפו חבר ב"בריגאדות האדומות", אותו ארגון שמאל איטלקי שהפך מתנועת מחאה לארגון טרור - עד שאפילו תומכיו התנערו ממנו - ושהטיל את חיתתו על איטליה במחצית השנייה של שנות השבעים.

לא מעט נשים הגיעו לאי כדי לחפש אחר החוויה היוונית המושלמת נוסח "שירלי ולנטיין" (צילומים: יקי טרנטו, יח"צ) לא ניכנס עכשיו לדיונים היסטוריים-פוליטיים על איך הפכו חלק מתנועות המחאה של שלהי שנות השישים לארגוני טרור במהלך שנות השבעים, מה שעניין אותי באותו הרגע היה לשמוע מפיליפו על ימיו כמהפכן. אבל יתכן שאני מקדים את המאוחר. כבר כשביקרתי בסיפנוס לראשונה, כמדומני ב-1998, היה פיליפו תושב וותיק של האי - ואפשר שגם האיש הכי מוכר בו: שתי מסעדות שעונות שתיהן לשם "מאמא-מיה", אחת בקצה החוף הגדול של פלטיאלוס והאחרת במרומי "כפר הבירה" אפולוניה, משפחה שמחלקת את זמנה בין מילאנו ליוון ורומנים מזדמנים, בידיעת אשתו או אפילו בהסכמתה, עם לא מעט נשים שהגיעו לאי כדי לחפש אחר החוויה היוונית המושלמת נוסח "שירלי ולנטיין" ושדרגו אותה בעזרת השף האיטלקי השובב שחי בכל שנה בין נובמבר למאי בצפון-איטליה ובאביב חוזר אל הציקלאדס. לפיליפו היו סיפורים מעניינים על החיים, אלא שתמיד היה להם סוף דומה: קצת כמו הסרטים של ג'יימס בונד, איכשהו זה נגמר תמיד בו ובאיזו גברת בלונדינית מתחלפת - ולא משנה מה היתה נקודת המוצא של הסיפור או מוסר ההשכל שלו. פעם הוא סיפר לי אגדה שמיוחסת לכנר האלמותי פגאניני שניגן בקונצרט אליו הוזמן גם "הדוצ'ה" - הרודן בניטו מוסוליני. מוסוליני שכה התלהב מנגינתו של הכנר המחונן, ביקש ממנו שינגן עבורו שוב, אבל האמן - כמי שיודע שתהילתו תגן עליו, סרב: "פגאניני לא חוזר", אמר והתכוון - אפילו בשביל הדיקטטור (ובמובלע: במיוחד לא עבור הדיקטטור). תליתי בפיליפו עיניים מופתעות מהעובדה שלראשונה שמעתי ממנו סיפור שלא מסתיים בין ירכיה של איזו גברת תורנית, אלא שאז זקף האיטלקי את ראשו המלבין מעל כוס האוזו שלו והכריז: "ומאז כשנשים מבקשות ממני פעמיים באותו הלילה, אני מכריז 'פגניני לא חוזר בשביל אף אחת'". תודה לאל, נרגעתי. את השיחה היומית שלנו היינו מנהלים בסביבות שמונה וחצי בערב: הוא היה לפני הלחץ במסעדה, כי אין יווני שפוי שיישב לאכול את ארוחת הערב שלו לפני תשע - ואני הייתי בדרך לפאב הקבוע שלי, עוצר אצלו על המרפסת כדי שלא להתחיל בפאב "על בטן ריקה". - ובאמת היית חבר בבריגאדות האדומות? שאלתי. - "לא", השיב. "לא הייתי אומר חבר, בטח לא בשלב שבו הם החלו לשדוד בנקים ולרצוח (הרצח המפורסם ביותר שביצעו היה של אלדו מורו, ראש ממשלת איטליה שנחטף ונרצח. מי שמתעניין, מוזמן לחפש סרט בשם "שנת האקדח" בכיכובה של שרון סטון. נ.ק), אבל לפחות בהתחלה הייתי אוהד והשתתפתי בלא מעט הפגנות". אני מודה שקצת התאכזבתי לגלות שכל חברותו של פיליפו בארגון הסתכמה בתלייה של כמה כרזות, אבל גם הוקל לי לדעת שהאיש אינו טרוריסט... מה שכן, לא יכולתי שלא לתהות על הפער בין דעותיו הסוציאליסטיות לחייו בפועל - אולי לא כבורגני קלאסי, אבל בכל זאת, כבעליהן של שתי מסעדות. - זה לא קצת סותר? שאלתי. - "מה אגיד לך ידידי", רכן אלי כממתיק סוד, לגם מכוס האוזו שלו ואמר: "הלב שלי יישאר תמיד בצד שמאל, אבל כשבגרתי למדתי שמוטב להחזיק את הארנק דווקא בכיס ימין". כך אמר פיליפו ורוקן את כוס האוזו שלו בשלוק מהיר, ניגב את הידיים בשולי הסינר שעל מותניו וחזר למטבח, משאיר אותי על המרפסת, מהרהר במשפט שמלווה אותי מאז - ועד עצם היום הזה, כשאני משתדל לשמור את הלב בשמאל, ואת הארנק בימין...