לקראת החג החלטנו גם אנחנו לנקות את הבית והכבד, אבל בסטייל שלנו. לפיכך פנינו לחברי המועצה וביקשנו מהם לענות על שאלה אחת בלבד: איזה משקה אתה אוהב לשתות "נקי"...
פסח, מצה, מרור, סדר, ניקיון... גם מי שאוהב לשבת סביב שולחן החג, לשיר שירי אביב ולאכול קציצת דג אפרפרה בציר ג'לטיני, לא ממש אוהב את הניקיון שקודם לחג, זה שכולל פירוק והרכבה של תריסים, חידוש פאנלים ושפיכה של חומרים כימיים שונים על הרצפה ועל הגויים אשר לא ידעוך.
מאחר שהניקיון היחיד שאנחנו ב"סנהדרינק" מסוגלים לקחת עליו אחריות הוא בקושי מקלחת אחת ליום (וגם, תלוי כמה שתינו בערב שלפני) החלטנו לגייס את חברי המועצה למשימת ניקיון בסגנון עדת השתיינים ולספר לנו מה המשקה שהם אוהבים לשתות נקי.
הג'יני יוצא מן הבקבוק/מירה איתן
אחד המשקאות הראשונים שאהבתי פעם, בעבר הרחוק, היה ג'ין עם טוניק. הטעמים המרירים והמבושמים של הג'ין יחד עם הטוניק המריר מתקתק, שריכך לי את כובד האלכוהול ואת היובש של המשקה, היו מאוד נעימים לי. אבל טעם הוא עניין נרכש, והוא גם משתנה עם הזמן, ושנים רבות בגדתי במשקה האלוהי הזה וניסיתי כל משקה אחר שנקרה על דרכי, ואת חלקם גם אהבתי מאוד. אך למרבה ההפתעה, בשנים האחרונות, כשאני חושבת איזה משקה עושה לי הכי טוב, ואיזה משקה מרתק אותי ומעניין אותי, אני חוזרת אל הג'ין, גם לג'ין עם טוניק, אבל בעיקר לג'ין נקי, ככה, כמו שהוא, ללא תוספות שמפריעות להבין אותו.
בוויקיפדיה כתוב: "הג'ין נחשב משקה 'קשה' לשתייה, מתוקף היותו בעל חוזק אלכוהולי גבוה מאוד מחד ובעל טעם יבש מאוד מאידך, ולכן נדיר מאוד לראות אנשים השותים אותו 'נקי' (כלומר לא מעורבב עם אף נוזל אחר), בניגוד למשקאות חריפים אחרים דוגמת טקילה ו-וודקה". איזו טעות! לגבי דידי לפחות!
לכל בקבוק ג'ין ייחוד משלו וכל אחד מהם הוא בעל טעם שונה במקצת. במשקה הזה מעורבבים בתהליך הייצור כל כך הרבה מרכיבי טעם שונים: גרגרי ערער, כוסברה, לענה, אנג'ליקה, אירוס פלורנטיני, קנמון, לקריץ, קליפת הדרים ועוד הרבה אחרים. אחרי שעוברים את מכת האלכוהול באף, שרשרת ניחוחות נפלאים מציפים את כל החושים, איך אפשר שלא לאהוב אותו כשמכירים אותו כל כך טוב מקרוב?!
כמו הרבה מאוד מסוגי הכהילים בעולם, הג'ין החל את דרכו כגלגולה של תרופה, אולי זה מסביר את גילי שמתחיל להיות מופלג בעולם האלכוהול...
קשה לעיכול/אבירם כץ
כיאה לצעיר הפוחז בחבורה, אין לי יותר מדי סנטימנטים או דעות מקובעות ומיושנות באשר למשקאות שחייבים לשתות 'נקי'. סינגל מאלט עם קרח, קוניאק עם טוניק, קלבדוס בצ'ייסר - הכל מקובל מבחינתי, כל עוד זה עושה נעים וטעים (ולא מתערבב עם משקאות אנרגיה זרחניים). בכל זאת, יש משקה אחד שאני שותה די הרבה, ואין שום סיכוי שמישהו בעולם ישכנע אותי לשתות אותו בצורה שהיא לא נקייה, בשוט, צ'ייסר או לואובול. ובטמפרטורת החדר. אני מדבר על פרנה ברנקה, אותו פלא עשבוני מריר מאיטליה, שעוזר לעכל ארוחה דשנה (כבר אמרתי שזה כמו היוגורט הפרו ביוטי של השתיינים), אבל אני חוטא בו גם על קיבה ריקה. בארגנטינה אוהבים לשתות אותו עם קולה, ירחם השם. יש כאלו שבכלל אוהבים אותו קפוא מהפריזר, אז צבע המשקה הופך חום עכור, במקום השחור האלגנטי. אין לי שום דרך להסביר את זה, איך אני כל כך אוהב את המשקה הזה כשהוא בטמפרטורת החדר, אבל לא מסוגל בשום פנים ואופן לגעת בו - גם אם זה יהיה הבקבוק האחרון בעולם - כשהוא יוצא מהמקפיא. על קולה ושאר מרעין בישין אני בכלל לא מוכן לשמוע.
טעם של פעם/ליאור הרגיל
זוברובקה, אך ורק נקיה בשוט! אמנם היו כמה פעמים בחיי שהוספתי אותה לסיידר כלשהוא, אבל כמעט תמיד התחרטתי על כך. למה דווקא זוברובקה? מכל הסיבות שבעולם, אבל בעיקר מפני שהיא טעימה לי מאוד – והיום, אחרי שאזלה מן השוק הישראלי (לאחר קריסת "הסקוטית") היא הפכה עבורי למוצר הפינוק האולטימטיבי של לא יותר מפעם אחת ביום… לאחרונה שמתי לב להיווצרותו של "מיני טרנד" חדש; צ'ייסרים של קמפרי נקי. שלא תבינו אותי לא נכון: אני חסיד גדול של קמפרי ושימושיו – מ"סתם" קמפרי סודה וג'ין ועד נגרוני, אבל למה לצרוך אותו נקי?
רום סרוויס/שמוליק וולברג
אני אמון על שתיית משקאות עם קרח והרבה, תמיד. כל תזקיק. אפילו קוניאק ועוד משקאות אציליים כמותו. על שום חיבתי זו כבר זכיתי בעבר להרבה מבטים מזלזלים, בעיקר מבוגרי קורס ברמנים "צרפתים" או "גאלים" בני 300 דוברי עברית ומלאי חשיבות. בתוך תוכי תמיד חשבתי שהמשקה לא קדוש, אבל הנאתי - כן. כך אני ממשיך כך עד היום אולי כי ממש לא בא לשתות תזקיק בטמפ' חדר של המזרח התיכון וגם אולי כי בא לי להאריך את מעשה האהבה, להחזיק את הסוטול שלי זקוף ולא לגמור אותו מהר. אבל משקה אחד אני אוהב ככה בלי כלום והוא רום מיושן, נניח כמו זאקאפה. לפני שנים הייתי באקדמית רום במקסיקו ובוקר אחד, אחרי ארוחת הבוקר, הושיבו אותנו מול פלייט של 50 כוסות רום מכל העולם בכוסות טעימה מקצועיות. אני לא זוכר הרבה, אבל אני כן זוכר בוקר ארוך וקסום של חוויה חושנית קיצונית. אז נקי? בדרך כלל לא אבל כוסית זאקאפה, בהחלט. רק בחייאת תנו לי את זה בטמפ' חדר של ארץ שפויה ולא של ארץ במזרח התיכון...
רולס רויס זה טוב?
טוב, הגעתי אל החלק שלי, וממש כמו בקושיות של פסח, מסתבר שלשאול את השאלות היא משימה קלה בהרבה מאשר לענות עליהן, שהרי איך אבחר מתוך ארון הקודש של המשקאות בו כולם היו בני, בקבוק אחד ויחיד? המבחן היה משהו שתמיד אהיה מוכן לשתות, גם – ואולי בעיקר – כשהוא בטמפרטורת החדר, במקום שאין בו קרח ולפעמים אפילו לא כוס ראויה (ואפרופו פסח: אליהו, שמור על הכוס שלך!). באופן ביזארי, המשיכה למשקאות נקיים לוקחת אותי לברבנים או ליתר דיוק לטנסי אחד: מס' 7 המפורסם של ג'ק דניאל שאני תמיד מוכן ללפות בצווארו הצר ולהפוך לפי כאילו כלום. אם ללכת למחוזות עדינים יותר, הרי שהבושמיל'ס השחור, הידוע בשם החיבה שלו "בלאק-בוש", הפך לוויסקי-הנסיעות שלי: בקבוק אחד מהדיוטי-פרי, וכך אני בטוח שיהיה לי מה לשתות גם אם הקפה של הבוקר במלון התגלה כמחורבן במיוחד. אלא שאם אתם מכופפים את זרועי ומבקשים ממני לקחת בקבוק אחד למקום שאין בו מיקסרים או קרח, אני אבחר ב"גלנליווט 18". כן, אני יודע שרבים מכם תוהים אם היה שווה לקרוא עד לכאן רק כדי לגלות את המובן-מאליו, כאילו דיברנו על רכב החלומות ובסוף הדיון אמרתי: "נראה לי שרולס רויס זה רכב משפחתי נחמד" (בעיקר אם אתה ממשפחת המלוכה: רק דמיינו את פיפה מידלטון במושב האחורי. בעצם, עזבו אתכם משטויות: אמרתם "מידלטון"? תביאו בקבוק!), ובכל זאת, מכל מאות הבקבוקים שגודשים את הבר הביתי שלי, היחיד שתמיד אוכל ללגום ממנו נקי, לא משנה מה הטמפרטורה בחוץ או ההרגשה בפנים, יהיה גלנליווט 18. אז אני יודע, זו אולי לא חוכמה, אבל הי, מי אמר שאני כזה צ'יפ דייט לסדר פסח? רוצים להכיר אותי למשפחה שלכם? תשקיעו!