כידוע, שתיית אלכוהול בכמות מופרזת אינה מומלצת, למרות שלפעמים היא דווקא מזמנת חוויות נדירות. כך קרה, שזכיתי לראות הופעה חיה של הנדריקס - תשע שנים אחרי מותו...
היינו אז חבורה של ארבעה נח"לאים משוגעים על הנדריקס, שרידי גרעין פרטי בקיבוץ, אי-שם ברמת הנגב. התפישה האידיאולוגית של גרעין נח"ל פרטי, בהגשמת חזונו של בן גוריון, היתה מקורית ושונה במקצת, מאשר בשאר תנועות הנוער באותם ימים. במקורה, כללה תפישה נאצלת זו, עבודות חקלאות מפרכות כגון: תורנות חדר אוכל וניקוי מדפי האלכוהול בכלבו. מתוך הכרה בחשיבותו של החזון, המשכנו לעסוק בהפרחת השממה גם בלילות, במגורי המתנדבות שזכו להכיר באמצעותנו את החלום הציוני מקרוב...
שותפינו לשגרת היום הקשה, היו חברי המשק ובני ההכשרה הצעירה – חבורה של בנות ובנים בני 16, שהגיעו לקיבוץ במטרה להשתלב ולהתגבש כגרעין נח"ל עם גיוסם. הג'וב הנחשק ביותר בקיבוץ, היה חצרנות. תפקיד קשה זה דרש מיומנות רבה ויכולת פיזית על-אנושית לאורך זמן. איתרע מזלי ונבחרתי לשמש כחצרן המשק. יום העבודה כלל משימות מאתגרות ומגוונות: איסוף כביסה מלוכלכת מבתי-הילדים והחזרת הכביסה הנקייה, איסוף ארגזי בקבוקים ריקים, הובלת ביצים מלול המשק לחדר האוכל ולמדגרה - כל זאת בחמש שעות וארבע הפסקות קפה בלבד.
כישוריי ויכולתי לעמוד בסביבת עבודה קשה (קרקורי התרנגולות בלול) ומסוכנת (נהיגה על טרקטור עתיק יומין), לא נעלמו מעיני חבריי, ולכן נבחרתי לרכז קניות האלכוהול בכלבו, בעוד שהם, ברי המזל, מתפנקים בחריש שדות הדגן והאספסת. כאמור, לא היינו לבד. היו גם חברי ההכשרה הצעירה, 20 בנים ובנות שהגיעו למשק מספר חודשים אחרינו. מבין כולם בלטה דמותו של שימי. נער תימני, דק גזרה וגבה קומה. חיוכו שובה הלב חשף טור שיניים צחורות ונטולות כתמי ניקוטין.
וודקה, ג'ין ועראק
שימי סומן על ידינו כאיום ממשי בגזרת המתנדבות הסקנדינביות, ואת הגיטרה החשמלית שהביא אתו לקיבוץ, הגדרנו כנשק בלתי קונבנציונלי. מעדויות שאספנו מהמתנדבות ומחברי המשק שגרו בשכנות למגורי ההכשרה, עלה כי יכולותיו של שימי להפיק שני אקורדים רצופים, דלה למדי. "הסיכוי שיידע אי פעם לנגן", אמרה אניטה, המתנדבת הדנית המהממת שנכחה באחת מהופעותיו הרבות של שימי, "קטן יותר מהסיכוי שלי לראות את הנדריקס ז"ל, בהופעה חיה". אמרה, ולא ידעה את אשר אמרה.
מדי יום רביעי וכמו בשאר ימות השבוע, חזרתי לחדר מהכלבו עמוס בבקבוקי עראק, ג'ין וודקה ובירות. מכיוון שממילא חרגתי מהתקציב החודשי, לא יכולתי לקנות סיגריות 'טיים' ולהסתפק בסיגריות שחולקו חינם: 'דפנה' ו'מרום'. שני מותגי העל של תעשיית הטבק הארצישראלית באותם ימים הכילו תערובת משובחת של קש וגבבה. אחד מוותיקי המשק, סיפר לי באחד הימים, אגב התקפי שיעול יבש שנשמעו כתחילתה של שחפת, על אותם מותגים.
גליל של חציר
"כאשר הקמנו את הרפת הקטנה, זו שמאחורי המכבסה, היה צורך בגידולי שדה לצורך האכלת הבהמות. אחרי שייבשנו את הדגן המשובח בבור התחמיץ, נתנו אותו לפרות, אבל הן סירבו לאכול. בלית ברירה, עברנו לאספסת ואת הדגן המשובח, שרק פרות מטומטמות יסרבו לאכול ממנו, מכרנו לחברת סיגריות. ההצלחה היתה מסחררת ואיכותן של הסיגריות חסכה גם שימוש בפילטר".
חצי הכוס המלאה
שמתי את j.j cale על הפטיפון מונו בחדר שלי. ישבנו, בבגדי עבודה על כריות ספוג מלוכלכות שהיו שם מאז ומעולם, דיברנו ובעיקר שתינו ועישנו. שלש מטרות היו למפגשים הללו: העברת הזמן עד לארוחת הערב בחדר האוכל, סימון יעדי כיבוש בגזרת המתנדבות וסידור הראש לקראת היציאה למבצע. כשהחשיך, הדלקתי שני נרות.
שבילי המשק התרוקנו מעגלות הלול הגדולות שתומרנו על-ידי הורים עייפים בדרך חזרה לבתי התינוקות ללינת לילה משותפת. הצד הראשון בתקליט הסתיים. מסיבות מובנות, אבדה תחושת הזמן והשקט מחריש האוזניים העיק. החלפתי לאלבום של הנדריקס. שלפתי את התקליט השרוט מהעטיפה של ה-Doors שמתי על המחט מטבע (בגלל השריטות) וזחלתי החוצה למרפסת.
על השביל מול החדר, עבר שימי מההכשרה, מחזיק בידו את הגיטרה החשמלית: "אהלן", קרא לעברנו, "אפשר להצטרף?". אני לא זוכר מי היה זה שהזמין אותו, אבל הוא כבר התיישב בינינו. מזגתי לו כוס מלאה של קוקטייל הבית. "את זה שותים במכה", אמרתי לו והוא ציית. אחר-כך הושטתי לו בירה, כדי לכבות את השריפה שבערה בו וגם כדי למסטל אותו.
אור כחול כהה
ואז זה קרה. צלילי הגיטרה של הנדריקס הגיעו לאוזניו. "וואלה, זה הנדריקס! אני מת עליו!", מלמל שימי. אני כמעט בטוח שזה היה סמי, בן הגרעין שלי שאמר: "הייתי בהופעה חיה שלו בוודסטוק. בונ'ה, אתה לא יודע מה הוא עשה", ומבלי לחכות לשאלה, המשיך: "הוא לקח שלוק מבקבוק וויסקי וניגן קטע עם השיניים".
חישוב אריתמטי פשוט היה מגלה שסמי היה אז בכיתה ג', אבל שימי כבר היה שיכור לחלוטין. הוא תלה בסמי מבט מעריץ ואמר: "רוצים שאני אנגן לכם קטע?". אמרתי לו שאין לנו וויסקי, אבל אפשר גם עם עראק. האווירה במרפסת היתה מחשמלת. שימי נכנס לחדר. ארבעתנו עמדנו בפתח, כשחיבר את הכבל לתקע, מילא את הפה בעראק 'איילות' צהוב, פישק את רגליו, קירב את הגיטרה לפיו ו...
אור כחול ומרהיב מלווה בפיצוץ עז סיים את קטע הסולו גיטרה בטרם עת. חשיכה ירדה על יישובי רמת הנגב. פנס האופניים של שמוליק החשמלאי, שדהר לעבר חדר החשמל, האירו לשנייה את החדר שלי. על הרצפה שכב שימי. הוא הרים את הראש, הסתכל עלינו ובמבט המום משהו שאל "מה קרה?", וחשף שתי שיניים מפויחות. "אחלה קטע", אמר סמי, "יאללה, בוא. הולכים לארוחת ערב". מאז אנחנו מספרים לכל מי שרוצה לשמוע, וגם למי שלא, שראינו הופעה חיה של הנדריקס. שימי הנדריקס.