סיפורי יוון: ימי האוזו שלי...

קפטן ניר קיפניס מנתב את ספינת חייו בים סוער, אך למרות כל הסכנות האורבות בדרך הוא יודע שבסוף הוא יעגון בחוף-מבטחים...

שלום לכולם וכמה טוב שהצטרפתם אל שולחן המאזטים והאוזו שלי. קודם כל, תנו לי למזוג לכם קצת פלומארי על הקרח, להוסיף טיפת מים - רק כדי למהר את הקירור, ולהציע לכם איזה זית קלמטה בשרני או פרוסת גבינת קפלוטירי, ככה רק בשביל שלא ישעמם לפלומארי הצונן שבכוסות...

מריה היתה בלונדינית, מעט חיוורת ועם גוף שנשים מוכנות לאבד עשור מחייהן כדי לזכות בו... (צילומים: יח"צ)

מריה היתה בחורה בלונדינית, מעט חיוורת ועם גוף שנשים מוכנות לאבד עשור מחייהן כדי לזכות בו... (צילומים: יח"צ) עכשיו כשאתם נשענים אחורה ומחכים שהערפל שהתפשט בכוס הקרה שבידכם יתפשט לכם גם בראש, אגלה לכם שהיום התכנסנו כדי לחלוק כבוד למלחין הארמני-גיאורגי אראם חאצ'טוריאן, או ליתר דיוק לקטע מיוחד שכתב לכבוד הבלט הקלאסי "ספרטקוס". אתם יכולים להירגע, זה לא עמנואל הלפרין שהשתלט על הגוף שלי שבאמת מתאים יותר לתפקיד של באלו הדב מספר-הג'ונגל מאשר לריקוד בלט. הנה אני מגיע אל הסיפור עצמו. בלילה הקודם נשארה מארי לישון אצלי: יצאנו אט, חיוור היה הליל, שתינו קצת אוזו ובדרך הארוכה מהפאב לדירה שלי קטפתי לה פרח יסמין מהשיח שפרח ממש מול הפאב (לא תאמינו כמה פעמים המחווה הרומנטית הזאת צלחה באותו הקיץ...). מריה, המכונה מארי, הגיעה אל האי מקופנהאגן וכיאה לבנות עמה היתה בלונדינית, מעט חיוורת ועם גוף שנשים מוכנות לאבד עשור מחייהן כדי לזכות בו. התעוררנו למחרת בשעה שתיים בצהריים... ואני שהייתי רדוף מחשבות שהתרוצצו במוחי והתנגשו זו בזו כמו רכבות מסע שלא נותבו כהלכה, הצעתי שנרד אל "הסלעים". עד שהתארגנו על קפה קטן של בוקר ואיזה ביס, השעה היתה כבר אחר-הצהרים ואני ארזתי בתיק קטן את הלפטופ שלי כדי שישמש כנגן דיסקים (זה היה לפני זמנן של הפלטפורמות המוזיקליות המקוונות), צררתי בתוכו מגבת, בקבוק פלומארי, שקית עם קוביות קרח שהתפללתי שלא תימס בחום היווני ודיסק של נעימות פסנתר קלאסיות, משהו שנפתח בסונטה לאור הירח ומסתיים עם... ובכן - בואו לא נקדים את המאוחר. הגענו לחוף הסלעי שהיה נטוש - גם כי הים סער וגם כי הצעירים שגודשים אותו לרוב במשך שעות הצהרים כבר התאדו לטובת המנוחה שלפני היציאה לארוחת הערב ולבילויים, וכך זכינו בחוף פרטי משלנו. בערך מטר מהסלע האחרון, גילינו בריכה קטנה שנקוותה בתוך הסלע והתמקמנו בתוכה, על הסלע מעל, במרחק ביטחון גבולי כמעט מהגלים המתנפצים בעוז, מיקמתי את המחשב והשחלתי לתוכו את הדיסק. בעוד אני מטפל בפלומארי ובקרח, הסירה כבר מארי (כמנהג בנות ארצה שלא ממש עושות עניין מעירום) את כל בגדיה, למעט תחתוניה הזעירים והתיישבה בבריכת-האבן. לגמנו מהאוזו, התנשקנו קלות ואז הכה בי הקטע האחרון בדיסק, אותו קטע מ"ספרטקוס" שקוראים שגילם 45 שנים ומעלה זוכרים כנעימת הפתיחה של סדרת-המופת "קו אונידין". אור בין הערביים ריצד על שערה הזהוב של מארי, טיפת טל צוננת צנחה מכוס הפלומארי בקרח אל הרווח שבין שדיה הגלויים, נוגעים לא נוגעים במי הבריכה החמימים, רסיסי גלים היכו בנו קלות וברקע המנגינה הנפלאה הזאת שגרמה לכל העולם להסתחרר סביבי. הייתי כקפטן שמנתב את ספינת-חייו בים סוער, מודע לסכנות אך יודע שלבסוף יעגון בחוף-מבטחים ושרק הדרך הסוערת היא שנותנת לבסוף טעם לחוף המיוחל. אני הייתי ניר ג'יימס קיפניס אונידין, כוס פלומארי בידי וכל העולם - ממלכתי. מעולם לא הייתי כה מאושר כבאותו הרגע...