טל חוטינר נסע למזקקת 'פור רוזס' בקנטאקי כדי לראות מקרוב איך הם מזקקים את הברבן שלהם. סיפור שמתחיל בוויסקי ונגמר בסוס...
משהו כמו 20 שעות ושלוש טיסות לוקח כדי להגיע ללקסינגטון, קנטאקי. והשאלה הנשאלת היא: למה?! מסתבר שבלקסינגטון קנטאקי יש אוניברסיטה מפורסמת, העיר נחשבת כבירת גידול סוסי המרוץ העולמית, נראה כאילו המקומיים מטגנים הכל - אולי גם את המים, אה... ועושים שם באזור המון וויסקי, או ליתר דיוק ברבן וויסקי. כבר מהשדה אספו אותי באוטובוס יחד עם עוד כעשרה אורחים, או קצת יותר, באוטובוס שנראה יותר כמו לימוזינה ענקית עם כורסאות כמו במחלקת עסקים ובר מצויד עם בירה 'קירין' יפנית ושלושה סוגים של 'פור רוזס' ברבן...
בתחילת תקופת היובש קיבלה מזקקת 'פור רוזס' אישור למכור את הברבן שלה בתור תרופה... (צילומים: יח"צ)
לפי המארחים שלנו: עד השעה 12 בצהריים שותים פור רוזס רגיל - כלומר זה עם התווית הצהובה, מ-12 ועד הערב פור רוזס סמול באטץ' ומהערב ואל תוך הלילה פור רוזס סינגל בארל, וכך באמת היה במשך כמעט שבוע של נסיעות וביקור במדינה המוזרה הזאת שנקראת קנטאקי. כדי שנכנס עוד יותר לאווירה של אמריקה האמיתית, במשך כמעט יומיים, ובין כוסית ברבן אחת לשנייה, הספקתי לחוות שיט על ספינת נהר באוהיו, להיות בבוקס פרטי במשחק בייסבול בסינסינטי (שהיה אפילו יותר גרוע ממשחק בייסבול רגיל), לבקר במרכז מוחמד עלי בלואיוויל (קצת לפני מותו), לראות איך אמריקאים קונים אלכוהול הביתה, להמר על תרנגולות מרוץ ולאכול סוסים מטוגנים בקנטאקי דרבי - או שאולי זה היה הפוך רק ששתיתי המון וויסקי ובירה באותו בוקר.
ואז, בדיוק כשכבר מיציתי את אמריקה האמיתית ורק רציתי ירקות ושקט, התחיל המסע האמיתי לשמו הגעתי לביקור במזקקת 'פור רוזס' ובמפעל החביות החדשות שלה. אז ככה, אני לא זוכר כמה פעמים, או בכמה מזקקות, ביקרתי בסקוטלנד ואירלנד וראיתי ייצור, זיקוק, ביקבוק, תיקון חביות וגם קצת לגימה. לא חשוב מה ראיתי ולמדתי (ואפילו זיקקתי) - אף פעם לא ראיתי אנשים כל-כך פתוחים ושקופים ברמת הידע כמו החברים מפור רוזס. הם פשוט פתחו, שיתפו וענו על כל דבר - ממיתוג ועד תהליכי ייצור.
המזקקה היפה של פור רוזס שוכנת בעיירה לורנסבורג בקנטאקי באזור יפה עם מעיינות שזורמים על אבן ליימסטון, יערות יפים מסביב ובכלל שעמום אחד גדול. במיקום זה אמנם ייצרו וויסקי כבר שנים רבות, אך המותג עצמו נרשם לראשונה רק בשנת 1888. המזקקה והוויסקי עברו עליות ומורדות, אבל כאשר התחילה תקופת היובש קיבלה המזקקה אישור למכור את הוויסקי שלה בתור תרופה וכך המשיכה לייצר ולמכור. כשנגמרה תקופת היובש, הפך הוויסקי - בזכות ההיתר הזה - לברבן הנמכר בעולם. בהמשך נרכשה המזקקה על-ידי תאגיד המשקאות הענק סיגרמס שלקח את המלאי של הברבן, ערבב אותו עם כוהל דגנים נייטרלי, הגדיל כמויות והרס את הוויסקי. אלו היו התקופות הפחות טובות בהיסטוריה של פור רוזס, אבל המצב השתפר בשנים האחרונות בעיקר בזכות היפנים...
בשנת 2000 נרכשה המזקקה על-ידי חברת הבירה היפנית 'קירין' שהחלה להשקיע במזקקה, בייצור, בחומרי הגלם ובהון האנושי. המזקקה מנוהלת כיום על-ידי ברנט אליוט שמזקק ומקפיד על כל תהליך ותהליך. בניגוד לוויסקים הסקוטים שמזוקקים משעורה בלבד, כאשר מדובר בסינגל מאלט ותוספת חיטה בבלנדד וויסקי, פה מדובר קודם כל בתירס.
שאר הדגנים בפור רוזס הינם שעורה ושיפון. אבל התהליך עצמו מעניין מאוד וכולל מדע שמרים ועץ מתוחכם ומרתק. אבל קודם כל חומרי הגלם: התירס המתוק והמקומי מגיע מחקלאים מהאזור, השעורה מגיעה מאזור המידווסט האמריקאי, ואת השיפון מגדלים לפי דרישה ומאפיינים בדנמרק. כל המרכיבים עוברים פיקוח ובדיקות קפדניות.
בפור רוזס שני מכלי ענק שבכל אחד מהם תערובת משלושת הדגנים, אך במינונים שונים. בראשון כ-75% תירס לעומת שני האחרים, ובשני 35% שיפון ועדיין דומיננטיות של תירס. כל אחד מאלה עובר תסיסה על-ידי 5 סוגים של שמרים שפותחו בפור רוזס. בזכות כל אחד מסוגי השמרים מפתח הנוזל טעמים ובעיקר ניחוחות אחרים: פרות טריים עדינים, פרי עשיר ואדום יותר, פרחוניות, עשבוניות ותבלינים עדינים.
5 סוגי שמרים בשני מכלים שונים יוצרים לנו לפי פור רוזס 10 מתכונים שהם בעצם עשרה סוגי וויסקי או תזקקים שונים מהם מתחילים את מלאכת הבלנד. אבל עוד לפני כן, בפור רוזס מגדלים בקטריה בשם לאקטו בסיליס אותה מכניסים למאש דגנים ללא התירס. הבקטריה משתמשת בסוכר ומייצרת חומציות מאוזנת. לאחר מכן מוסיפים שמרים ויוצרים תערובת שתעזור לשמרים לייצר תסיסה וטעמים אחרים - זהו בעצם הסאוור מאש. הזיקוק הוא זיקוק משולב בין סוג של זיקוק רציף שנקרא 'ביר סטיל' שלאחריו מזקקים ב'פוט סטיל' כדי לקבל יותר עידון ושמנוניות.
עכשיו מגיע סיפור העץ. במפעל או קופריג' ענק מייצרים חביות חדשות לכל תעשיית הוויסקי האמריקאי כמעט, פרט לג'ק דניאל'ס וחבורתו שמייצרים חביות לעצמם. מדובר בחברה משפחתית בשם 'אינדיפנדנט סטייבס קומפני' שהחלה לייצר חביות כבר בשנות ה-50. החברה היא הבעלים של חלק מהיערות וכמה מנסרות שמייצרות את הקרשים לצורך ייצור החביות. המפעל המטורף הזה עובד כ-20 שעות ביממה במשמרות - 400 עובדים בכל משמרת.
שני דברים משפיעים על ייצור של חבית חדשה, גיל העץ בזמן כריתתו ורמת הצריבה או השריפה של העץ. יש 4 דרגות קלייה, כאשר 'וויילד טרקי' משתמשים בדרגה גבוהה, 'מייקרס מארק' בנמוכה ו'פור רוזס' משהו באמצע. כל החביות הן חביות של 55 גלון לפי חוק הברבן (טיפונת יותר מ-200 ליטר), ובמרתפים של פור רוזס מתיישנות להן 480,000 חביות בערך. החביות מתיישנות בקומה אחת ומזג-האוויר הלא קיצוני של האזור מאפשר יישון יציב ודי מהיר (במיוחד בקיץ החם כאשר העץ מתרחב והנוזל סופג יותר).
אז מה התוצאה? עד כמה שאני זוכר לאחר שבוע השתייה ההוא התאהבתי מחדש בברבנים, ואפילו ב'מינט ג'וליפ', אבל בעיר התגעגעתי לירקות ולמשהו לא מטוגן. 'פור רוזס ילו לייבל' הוא כנראה הפייבוריט שלי למרות שהוא הפור רוזס הפשוט לכאורה. הוא מעורבב מכל 10 ה"מתכונים" ומיושן מעל 5 שנים. זהו וויסקי ספייסי וקצת רענן, אורן, וניל ומתיקות אגוזית, נעים ומאוד רך.
'פור רוזס סמול באטץ'', או הוויסקי של הצהרים - לפי המארחים, זהו וויסקי שמעורבב מ-4 "מתכונים" ומיושן מעל 6 שנים בחביות חדשות. וויסקי קצת מתוק יותר ומתוחכם, הרבה עץ, שוקולד מריר, קקאו, קרמל. 'פור רוזס סינגל בארל' - גולת הכותרת של המזקקה - מתכון אחד משובח: 35 אחוז שיפון בלבד, מיושן לפעמים 8 שנים ולפעמים פחות – בקיצור, מתי שמוכן. 50 אחוז אלכוהול, טעמים קלאסיים, אגוז, וניל ובננה, אבל גם משהו ספייסי ורענן יותר ואפילו ירוק.
טוב, בכל זאת זכרתי משהו, ובעיקר את זה שלאחר שביטלו לי טיסה מלקסינגטון קנטאקי לשיקאגו שהיתה אמורה להיות תחילת המסע הביתה, שאלתי האם יש טיסה מאוחרת יותר ואז ענו לי: "מה פתאום? אחרי 8 בערב אין טיסות משם, זה מפריע לסוסים"...