שותה לדעת: מחשבות על אלכוהול...

נמרוד שיין שותה כדי לצאת למסע למקום מעניין שיאפשר לו להמשיך להיות הוא. רצוי בפרסט קלאס, אם לא בביזנס...

בעוד רוב אוכלוסיית העולם צורכת את האלכוהול שלה מבלי לייחס לעניין מחשבה, או למען האמת, על-מנת שלא להצליח לייחס מחשבה לשום דבר באותו הרגע, הכותבים צריכים - בכל זאת - לכתוב משהו הביתה על החוויה. חלק מהכותבים המוכשרים בעולם היו שיכורים, אבל הם כתבו בהשארת האלכוהול, כמעט ולא על אירוע השתייה עצמו. משום שמה לעשות - החיים יותר מעניינים מסיפורים על טעמי הוויסקי שהגיע כרגע למזרח-התיכון ממזקקה ותיקה בספיי סייד...

קל יותר לנסח פרסומת צבעונית למשקה אלכוהולי, מאשר לכתוב חמש מאות מלים על התחושות שלך כשאתה שותה (צילומים: יח"צ)

קל יותר לנסח פרסומת צבעונית לאלכוהול, מאשר לכתוב 500 מלים על התחושות שלך כשאתה שותה... (צילום: יח"צ) לפעמים הכי מעניין זה לשמוע מה עשית בזמן ששתית. הפליא לעשות זאת ונדיקט ירופייב בספר החד-פעמי שלו "מוסקבה פטושקי" שהצליח להיות אירוע שתייה יוצא-דופן וגם מאמר נוקב והומוריסטי על הסובייט. צ'רלס בוקובסקי - אולי המשורר השיכור המפורסם בעולם - כתב מאות שירים בסגנון "יומני היקר" ושרטט את עליבות חייו בפאר כזה גדול, שאתה כמעט רוצה להיות השתיין השמן והממורמר שבוקובסקי העיד על עצמו שהיה, ואתה ממש רוצה שהחיים שלך ייצאו רגע מהבורגנות המרדימה שלהם ויהיו מעניינים לפחות כמו אלה בשירים שלו. במילים אחרות, קל יותר לנסח פרסומת יח"צנית עשירה וצבעונית למשקה אלכוהולי, מאשר לכתוב גלויה של חמש מאות מילה על התחושות וההרהורים שעברו לך בראש כששתית את הקוניאק ההוא שמזג לך המלצר המבוגר והנרגן בבית-הקפה הישן מול בית-האופרה בשטרסבורג. כי אל תוך כוס הקוניאק חדרו גם ניחוחות זרים שלא התיישנו בנוזל הענברי בחבית. זה יכול להיות הבושם של האישה עם המעיל הארוך שלפני רגע ניערה בחוץ את המטריה שלה, או משהו העולה מהמטבח, תבלין לא מוכר, הדובר שתי שפות, כמו בני המקום. מה התפקיד של האלכוהול בחיים שלכם? אם אתם צורכים אותו רק על-מנת לדפוק את הראש ולשכוח מהכל, אני מניח שאתם בדרך הנכונה למשהו אחר, זול יותר, ואיך נאמר, חומר שהוא פטיש הרבה יותר כבד. אני מניח שאתם גם לא קוראים את הכתבה הזאת, כי אתם כבר מזמן לא צריכים תירוץ פסבדו-אינטלקטואלי כדי לשתות. בקיצור, אני אגיד לכם מה המקום של האלכוהול בחיים שלי, ואתם תגידו לי אם אתם פוגשים אותי איפשהו. אני שותה כדי לצאת למסע. אני מצפה מהאלכוהול שלי שייקח אותי למקום אחר, שהוא לא פה ועכשיו. אבל אני רוצה שזה יהיה מקום מעניין שיאפשר לי להמשיך להיות אני, ואם אפשר, שזה יהיה בפרסט קלאס, אם לא בביזנס. אני רוצה שלאלכוהול שלי יהיה עומק וצבע, ושהוא יספר לי סיפור כמו מדריכת סיורים קוקטית בתוך הראש. שהרגעים שיחלפו - בין השנייה שהשפתיים פוגשות את הזכוכית של הכוס ועד הרגע שתתעלף על המיטה - יהיו כמו סיור בגלריה עם תמונות שאתה בעצמך ציירת. סיבכתי אתכם? אז תגידו תודה שאבא שלי לא בחיים בשביל לקרוא את הבושה שכרגע קשקשתי. כי מבחינתו לכתוב על אלכוהול זה לחלשים. תועבה של ממש. אלכוהול שותים ושותקים, ושאלכסנדר פן יחפש את החברים שלו. דוגמאות? טוב. כשאני שותה מרטיני אני חושב על המינגווי ששוכב פצוע בבית החולים ב"הקץ לנשק". כשאני שותה כוסית וויסקי שיפון "בולט ריי" ומעשן אני חושב על פיליפ מרלו המתוסכל שלא מצליח לפצח את התיק שמסרה לו האלמנה העשירה והפתיינית, אוזו טוב יהיה תמיד זורבה היווני בגילומו של אנתוני קווין, ווודקה זה צ'כוב, ואין כמעט גבול לדמויות שאני נכנס ויוצא מהן כשאני שותה אלף סוגים של יין. וזה קורה לי רק עם אלכוהול. כשאני שותה אספרסו למשל, אני בחיים לא נכנס לתפקיד ג'ורג' קלוני. מקסימום ג'ורג' סמעאן. בקיצור, אל תוותרו על הטיול הזה למקום אחר. רק זכרו שאתם צריכים להתאים אותו, כמובן, לגיל הנוכחי שלכם. כשהייתי בתיכון חיקינו את מסיבות הטוגה של ג'ון בלושי ב"חוות החיות", ושתינו לשוכרה המון בירה וכל מה שהיה בוויטרינה של ההורים. אני מניח שרצינו להיות הילדים הגדולים והמלוכלכים מאחוות "דלתא טאו צ'י" שרצו לשכב עם הבנות של "אומגה טטא פי". היום אני כבר לא במקום הזה, ואני מקווה שגם אתם כבר לא. אז בפעם הבאה שתתנו לוויסקי ממש-ממש טוב לרדת לכם קטיפתית בגרון, תעשו ככה עם הלשון ותעצמו עיניים, אל תחשבו על אדמת הכבול והרמזים ליישון בחביות השרי הספרדיות. תחשבו "לאן זה לוקח אותי", או "למה זה הופך אותי". תאמינו לי, זה הרבה יותר מעניין...