היום לפני 218 שנה הפכה טנסי לחברה בארצות הברית של אמריקה. מירה איתן מספרת על המדינה שנתנה לעולם את מוזיקת הקאנטרי ואת הוויסקי של ג'ק דניאלס
דרך ארוכה עברה טנסי עד שהייתה למדינה, ולא תמיד היא הייתה סוגה בשושנים. מגלי ארצות שהגיעו למקום במאה ה-16 מצאו במקום את שבטי הילידים האינדיאנים אך כידוע, עם הזמן, ככל שהגיעו לאזור יותר מתיישבים אירופיים, הם דחקו את רגלי המקומיים.
בשנת 1795, לאחר שנערך מפקד אוכלוסין במקום, הוחלט כי כמות האוכלוסייה מספיקה כדי לייסד מדינהולאחר משאל עם הוחלט גם להצטרף לאיחוד מדינות ארצות הברית. ב-1 ביוני 1796, היום לפני 218 שנים, הצביע הקונגרס האמריקאי בעד קבלת טנסי כאחת מ-16 מדינות האיחוד של ארצות הברית.
אבל מה יש לשתות?
המעניין ביותר בטנסי, מבחינתי ומבחינת חובבי הטיפה המרה, הוא התוצר המקומי. בין טקסטיל, כותנה, בקר וייצור חשמל, שוכן לו בשלווה ובאון ענף ייצור הוויסקי. ויסקי טנסי הוא לא עוד ברבן אמריקאי. הוויסקי דומה לברבן בכך שהוא עשוי מ-51% תירס לפחות ומיושן לפחות שנתיים בחביות עץ אלון חרוכות. אך מה שמבדיל אותו מברבן הוא תהליך מחוז לינקולן, שבמסגרתו נדרש הוויסקי לעבור דרך שכבה של כשלושה מטרים של פחם מעץ אדר (מייפל). תהליך שמעדן את טעם הוויסקי בצורה ניכרת ומשאיר אותו חלק ונקי, עם טעם ייחודי ומתיקות קלה. מותג ויסקי טנסי המוכר והידוע בעולם כולו הוא ג'ק דניאלס, אחד ממותגי הוויסקי הפופולאריים ביותר בעולם כולו. את המזקקה הקים ג'ק דניאל בגיל 13 בלבד. אין הרבה מותגי ויסקי בעולם כולו ובארצות הברית בפרט, שהצליחו להגיע למצב שבו כשאומרים ויסקי יעלה מיד שמם. רואים אותו הרבה בסרטים, הפרסומות שלו מבריקות, ואת הכל מלווה מסתורין שאופף את ההיסטוריה שלו עד היום. לדוגמא, בשנת 1887 ג'ק דניאל קרא לוויסקי שלו מס. 7, איש אינו יודע מדוע, אך רבים הניחושים. יש הטוענים ש-7 היה מספר המזל של דניאל, ויש הסוברים כי היו לו 7 אצבעות ברגל ימין. יש שיגידו כי 7 פעמים ניסה דניאל עד שהגיע לטעם הסופי של הוויסקי שלו. ויש גם סיפור על חבית מספר 7 שנעלמה לאחר היישון מהמחסן, וכשחיפש אותה דניאל המודאג שאל את עובדיו: "Where is the old no. 7 barrel?" והמשפט שנחרט בזיכרון הוטבע על גבי הבקבוק. אך אף אחד עד היום לא יודע מהי התשובה הנכונה. ג'ספר (ג'ק) ניוטון דניאל נולד בשנת 1846 בלינצ'בורג, טנסי. כשהיה בן שנתיים מתה עליו אמו, ואביו, המטופל בתריסר זאטוטים נוספים, התחתן שנית. הילד חש מוזנח ובגיל שש ברח מהבית והרחיק נדוד עד לבית השכן, כומר לותרני שייצר ויסקי. ג'ק החל לעבוד במזקקה כנער שליחויות, מהר מאד למד את אמנות עשיית הוויסקי והפך לעובד ראשי במזקקה בגיל תשע. הכומר נשא בינתיים לאישה גברת חסודה וצדקנית שלא אהבה את עיסוקו בחולין ודרשה ממנו לבחור בין המזקקה לדת (או בין המזקקה לבינה), וכך בגיל 11 הפך הילד לשותף מלא ובגיל 13 קנה מהכומר את המזקקה כולה, והשאר היה להיסטוריה. דניאל זיקק את הוויסקי מתירס, שיפון ושעורה מונבטת ואת התזקיק סינן דרך פחם מעץ אדר. התהליך שנחשב מוזר בזמנו הפך לאחת מאבני הייסוד של הוויסקי שלו. התהליך אורך כעשרה ימים, מה שמאט את הייצור, אך בימים אלה הפחם הפעיל סופח את הרעלים והטעמים האגרסיביים של הוויסקי והופך אותו לחלק יותר. המשקה נודע בשם 'הוויסקי הישן של מחוז לינקולן', ונחשב אז לאיכותי יותר משאר מותגי הוויסקי האמריקאיים. עם הימים העביר דניאל את המזקקה שלו ללינצ'בורג ומיקם אותה מעל מעיין, שבזכות מימיו הוויסקי הפך לאיכותי עוד יותר. ג'ק דניאלס הייתה המזקקה הראשונה בארה"ב שנרשמה כחוק ושילמה את מסיה. בשנת 1904 בתחרות ויסקי בארה"ב, זכה הוויסקי, הלא נודע עד אז, במדליית זהב כוויסקי הגדול ביותר בעולם, אחת מתוך שבע המדליות בהן זכה מאוחר יותר. למרות שדניאל היה חביב על הנשים, מעולם לא מצא זמן לבנות לעצמו משפחה בשל היותו מסור לעבודתו ואירונית גם מת בגללה. יום אחד, הייתה לו בעיה בפתיחת הכספת שבמשרדו וברוב תסכולו הוא בעט בה ושבר את הבוהן. בתחילה רק צלע עקב הבעיטה, אך מכיוון שהפציעה לא טופלה כראוי, היא הפכה לאחר זמן מה לנמק, מה שגרם למותו שש שנים מאוחר יותר. את המזקקה הוריש לאחיינו. מחליפיו במזקקה דואגים לייצר את הוויסקי בדרכו עד היום, תחת הסיסמא, "יש דברים שלא צריך לשנות".