אושיות ברים: לא יכולה לעבוד בעבודות עצובות

שמוליק וולברג עושה דרינק עם אושיות בר מקומיות. והפעם: דניאלה לרר מבארוד הירושלמית

על הפרסונה: הנה עוד העצמה נשית. ועוד איזה. בארוד המיתולוגי בירושלים חוגג כמעט 20 והוא אחד הבודדים ששומרים על שפיות בעיר המורכבת הזו. אפילו תל אביבים גאים מטריחים את עצמם להגיע אליו כולל אושיות ידועות בתעשייה. האוכל שם בשילוב עם הסליזיות האלכוהולית נשאר עם טעם של פעם והמקום לא איבד טיפת רוטב. וכן גם מוזיקאים מפורסמים שמופיעים בעולם ולא היו מטריחים עצמם לנגן בשום בר, אצלה הם מנגנים ועוד איך. הנה לכם אישה שהיא פיצוץ... קבלו את דניאלה לרר האישה מאחורי בארוד בירושלים.

מפי הפרסונה: נולדתי וגדלתי בירושלים כילדה מופנמת, ביישנית ומעט מרחפת. אבא היה איש רוח, איש של ספרים ועו"ד ואני הייתי מאוד ילדה של אבא. אמא עקרת בית שגידלה אותי ואת שלושת אחיותיי והייתה בשלנית יוצאת דופן שאף זכתה פעם בתחרות חובבים. הבית היה תמיד מלא בחברים ואנשים והמטבח רחש. כשהייתי בת 13 אבא נפטר וזה הנחית אותי לקרקע. בתיכון התחלתי להיות קצת פרועה וספונטאנית. אני זוכרת שחברה מבית ספר אחר באה באמצע שיעור וצעקה לי מבחוץ "נוני (זה היה הכינוי שלי) בואי!" נעמדתי באמצע השיעור וצעקתי לה מהחלון בחזרה שאני באה. לקחתי את התיק ויצאתי. למרות זאת אני טוענת שעד גיל מאוחר יחסית הייתי ביישנית. חלמה להיות: לא היו חלומות. הייתי ילדה בלי הרבה דמיון ואפילו בבובות לא שיחקתי. אני חושבת שמוטיב ההישרדות הוא מוטיב מוביל בחיי. איך הגעת לתחום: הפקתי המון אירועים והצגות והייתי העובדת הראשונה של טלעד עוד בימים שהיה ערוץ אחד בלבד. הבאתי את בני אמדורסקי שהיה חבר קרוב לאכול אצל פיני (פיני בחצר) והוא אמר לי שאני חייבת לפתוח מקום. הוא אפילו הבטיח שהוא יעזור, ייחצן ויריץ לי בהתחלה. לא עשיתי כלום ובינתיים הוא נפטר. היו לי המון חברים מהתחום שאול אברון, שרי אנסקי וכמובן פיני שמצא את המקום לידו ושידך לי את תהל שותפתי לשעבר. אבדן בתולים אלכוהולי: קבעתי עם שאול אברון בבוננזה ברחוב טרומפלדור בת"א. יש בירושלים רחוב שנקרא הגידם. בטיפשותי עשיתי סלט והייתי בטוחה שבוננזה זה ברחוב שנקרא רחוב הגידם. למה? נו באמת טרומפלדור? גידם? בכל מקרה שאול ישב וערבב את הקרח בווילד טרקי שלו עם האצבע. זה מאוד גירה אותי והזמנתי אחד. ואחר כך עוד ועוד. שאול שמר על הקצב הנכון כדי שלא אתרסק. חוויה אלכוהולית מרוממת: זה תמיד קורה כשהאלכוהול מתחבר למוסיקה. מנגנים אצלי כמעט בכל שישי בצהריים והרבה פעמים גם באופן ספונטאני. עמרי מור קלידן ג'אז בינלאומי, נוני ביטון נגן עוד עם מוסיקה אנדלוסית ועוד. בכל פעם שהמוסיקה נפגשת עם אלכוהול אני עפה. חוויה פאתטית: בכל פעם שאני מוצאת את עצמי רוקדת כתוצאה מלגימה, אחרי, זה בטוח לי שהיה פאתטי. והיה מקרה בבר מצווה של התאומים שלי כשאילן מהצריף, שעשה את הקייטריניג, הציע לי לגימה לפני האירוע. לא אכלתי כלום אחרי הפקה מאמצת של ימים. בסוף האירוע רק יללתי שאף אחד לא נפרד ואמר שלום. אחיותיי ניחמו אותי שכולם אמרו אבל לא הייתי במצב לזכור. אם לא היית בתחום: אז רק בעבודות שמחות - מוסיקה, אוכל וכאלה. לא יכולה לעבוד בעבודות עצובות. הארה מלקוח: נתתי משקה ללקוח וכשהכוס אצלו הוספתי לו קרח שלקחתי ביד וזרקתי לו לכוס. הוא אמר לי שאין צורך לשטוף את הידיים בקרח. אני גם אוהבת לקוחות שמקללים. קללות מצחיקות אותי. מילת ניחומים לכבד: שתוק!!! אבא שלי לא שתה אפילו מיץ ענבים, תראה איפה הוא ואיפה אנחנו. דרינק אחרון לפני שהולכים: ויסקי כמובן ושיהיו כמה כדורים כדי שהכל ילך חלק ולא כואב. על המצבה: כלום. זה מאוד משעמם לקרוא כיתובים על מצבות.