שוער הלילה

יש אנשים שהחורף גורם להם להסתגר בבית עם הבקבוק ביד, ויש כאלה שדווקא יוצאים לחפש בחוץ (בשבילכם, אלא מה?) את הבר החם הבא. דוד הירשפלד בהרצה...

לשם שינוי על המקום שמעתי לראשונה כמה ימים לפני שנפתח ולכן גם מאוד הופתעתי למצוא את עצמי יושב על הבר באחד מערבי ההרצה הראשונים של המקום. אין הרבה מרווח לטעות במשקאות כשנעם זרח מאחורי המגוון וכשעמית גלעד תורם מניסיונו בהקמת המקום, אם כי את התפריט במלואו לא חוויתי.

כשמשבר זהות פוגש לוקיישן בן-זונה (צילומים: רביב אבירי, יח"צ) המקום עצמו מחולק לאזורים שאי-אפשר להגדיר כאחידים. כן, העיצוב מאחד וקושר אותם לחוויה מרחבית אחת, אבל מבחינת ה-feel שיש במקום - בכל נקודה מקבלים משהו אחר. בישיבה בשולחן חיצוני נושקים את מטיילי דיזנגוף הקבועים ואת התיירות המקומית והחיצונית כאחד. ההרגשה היא כשל בר מרכזי המשדר ישראל ומזרח-תיכון במיוחד והוא נכון לסטראוטיפ של ישראל שכל תייר יקנה. רק חסר עץ דקל. על הבר הקדמי נשב ונרגיש כמו במלון. אני עכשיו בקובה הקטנה במיאמי בשנות החמישים. הברמנית מולי מחפה על השעה המאוחרת בחיוך ומורגש שאנחנו אנשי תעשיה. צ׳ייסרים בכוס עם רגל עדינה שמונעת את הורדת המשקה בדרמטיות. בר שמסרב להתחמם ממגע העור החשוף של שלושת יושביו. בחדר האחורי של המסעדה היפנית בסוהו בלונדון יש אזור הימורים שמסווה בר קוקטיילים סודי אחורי. זאת ההרגשה תלושת המציאות שקיימת בישיבה על הבר המרכזי של המקום. מולי עומד בחור שדומה לי. יש לו סטייל (הערת המערכת: תעוף על עצמך הירשפלד. אנחנו כבר נספוג הכל...). יש לו וסט בדוגמת עור נחש. יש לו קוקו וזקן וזה מרגיש פתאום שזה קוד הלבוש לכל ברמן. - "ברמן, תן לי וודקה רדבול!", אני צועק במבטא של ערס כורדי בחיוך לסמן על הגעתי למקום. - "שב, שב, אני רוקח לך", עונה לי החביב שממולי. שיחה קצרה עם באי הבר לידי. כולם עברייני שתייה ידועים ומחויכים. - "קח אחי. זה לך, זה לו. תיהנו". מולי עומדות לפתע שתי כוסות. האחת ספל תה מהבית של סבתא בנחלאות עם קוקטייל מוקצף שאין לי דרך לתאר את מרכיביו, אבל הוא הקפה שהייתי רוצה לשתות בכל בוקר. השנייה היא ההייבול הכי אלגנטית שהגישו לי בחיים. בתוכה, למרבה הפתעה, אפל מרטיני. אבל רגע. הוא לא כמו שהכרנו בעבר. הוא לא ירוק זרחני. הוא לא מתוק להחריד. הוא לא בכוס מרטיני. יש לו את החמיצות של תפוח ירוק והמתיקות של תפוח אדום. יש לו טקסטורה חלקה ועשירה חצי סמיכה וריח טיפה עבש כמו של סיידר. באמת מהנה. את האוכל במקום טרם טעמתי. השעה כבר היתה מאוחרת לבלייני דיזנגוף והמטבח, כשאר המקום, כבר נסגר. זה לא עניין של מיתוג. זה גם לא מקום של פרסום. העובדה שהמקום בימיו הראשונים אולי תורמת אבל הישיבה במקום המוגדר בר קוקטיילים ללא הרגשת היומרה או הפרסום המורגש היא משב מרענן שלא יתואר. מקום שנותן לך מעין חופש לא להתפלצן על משקה אלא פשוט לשתות אותו. בסופו של לילה, כשאתה יוצא לדרכך מבעד לדלתות הקונסיירז', התחושה שנשארת אתך זהה לתחושה המוכרת לך מכל בר טוב שעובד כבר. באת ליהנות. הקונסיירז'. דיזנגוף 95, תל-אביב