חברי מועצת סנהדרינק מספרים על החבר המושלם שלהם לשתייה, והפעם: ליאור הרגיל עם שאול אברון...
כאשר מנסים לחשוב על חבר שתיה אידאלי, אני מניח שלכל אחד ואחת קופצים מעטים אנשים לראש, אולם כאשר חייך סובבים פאב של 24/7 הרי שברבות השנים הצטברה כמות לא מבוטלת העונה לתיאור, שלא לדבר על כך שמעבר לדמויות הקבועות שסובבות את חיי, הרי אחת לכמה זמן ישנו המפגש החד-פעמי על הבר שבו נוצר הקליק המסתורי ההוא ואז למשך סשן השתייה שנינו חברי השתייה הטובים בעולם וכמו One night stand בהחלט יכול להיות ששנה הבאה לא אזכור את הפנים.
לקח לי זמן להתוודות בפניו, אבל כשהכירו ביננו יכול להיות שהסמקתי, בטוח התרגשתי לפגוש את אליל העיתונות שלי משנות נערותי (צילום: סמדר בן אבי) כשהכירו ביננו כנראה שהסמקתי, ברור שהתרגשתי לפגוש את אליל העיתונות של ימי נעורי... (צילום: סמדר בן אבי)
בקיצור, בבואי לחשוב על הפרטנר המושלם הרי שאין חיה כזאת שהרי מצב הרוח, מצב השעה ביממה ועוד כמה פרמטרים יקבעו את האידאל (יש לי אפילו BDFF-best drinking friend forever שלא מסתדרת עם יותר משלוש כוסיות). לצערי החבר האידאלי שענה לכמעט כל דרישת תפקיד איננו עמנו כמעט שלוש שנים ואני מדבר על שאול אברון היקר.
לקח לי זמן להתוודות בפניו, אבל כשהכירו ביננו יכול להיות שהסמקתי, בטוח התרגשתי לפגוש את אליל העיתונות שלי משנות נערותי, שבהם הייתי קונה את עיתון חדשות של סוף השבוע וכמובן מחפש את הטורים או הכתבות של שאול. הכתיבה הזאת הממה אותי ותיאורי האוכל והנהנתנות שבו את ליבי.
ל'יועזר' התחלתי להגיע יותר ויותר, ומהיכרות שטחית התחלתי להתחבר לשאול (ולשאר הצוות כמובן), אולם שלב המעבר הסופי לפרטנר שתיה אידאלי התרחש לפני יותר מעשור כאשר עברתי ליפו וכך לא היתה ברירה אלא לעבור על פני יועזר מדי יום. ואם לא נדרשתי להשכים קום (אני משתדל שלא), הרי שבעיקר בשעות הצהרים היתה בת קול לוחשת לי בלחש סקסי "רק עצירה קטנה לדריי מרטיני של צהרים, מה אכפת לך?".
וכך פוסע לי בסמטה הצוננת, פותח את הדלת ונכנס לצינה של ממש. העיניים מתרגלות לחשכת המערה ואז אני רואה את המראה הקבוע של שאול ליד סידור הפרחים ושלומית מעבר לבר והלב מיד מתרחב. צועד לעבר הבר הכבד ומתיישב לימינו תוך כדי נשיקות לחי וברכות, כאשר על פי החיוך הילדותי הביישן משהו שלו ידעתי את עתידו של הבוקר.
לעיתים זה היה מעין המהום חלוש שסימן שנשב ונשתוק ביחד מתחת לזמזום המזגן האימתני שנלקח מאיזה סניף בנק. לעיתים כבר איזה סוכן יין היה משאיר יינות לטעימה (רובם השאירו ולא נשארו מפחד הביקורת) ואז כמובן שטעמנו אותם פלוס איזה נתח מדמם כלשהו. לפעמים סתם התחשק לשאול איזה בורגון מעולה או שבינו פתאום היה קופץ ותאוות חלקי פנים בידיו, וכמובן הסכנות האורבות ליום כאשר מעוז אלונים נכח.
כמובן שהיו ביקוריו במנזר מול הפינה הקרה של מפגש שני המיזוגים שאותה חישב לרמת הסנטימטר והאכזבה על הפרצוף אם לא היתה המנה הגחמנית של אותו יום. היו טיולים לחמארות, היו הסיפורים שתמיד נשמעו כמו יצאו מאותם טורים שכל-כך הערצתי וכמובן - השיחות הכל-כך מחכימות על יין, בירה, אלכוהול ואוכל ועוד אוכל, שלא לדבר על ספרים, סרטים ואפילו טניס שהיה אהוב עליו.
אני יודע ששאול השפיע ונגע בכל-כך הרבה אנשים ואני כולה עוד טיפוס שנקרה בדרכו. אני מקווה שבדרכי המזערית סיפקתי כמה רגעי אושר ונחת. לי הוא נתן המון. שאול אני מתגעגע...
