חברי מועצת סנהדרינק מספרים על החבר המושלם שלהם לשתייה, והפעם: נמרוד שיין עם החבר'ה...
"איך היה?", שאלה הגברת כשחזרתי הביתה מבוסם כמו העמדה של האפטרשייב בדיוטי-פרי בנתב"ג. "היה סבבה", עניתי בלשון כבדה וקיוויתי שכאן ייגמר התחקיר הביטחוני. "אבל על מה דיברתם?", היא הקשתה. כשניסיתי להסביר שעל שום דבר מיוחד, זו היתה מבחינתה התחמקות מגושמת שיש להגיב עליה בביטול ספקני.
כשאני נדרש לשאלה מי הוא הפרטנר הכי טוב לשתייה, זה יהיה בדרך-כלל - עם החבר'ה, ברבים... כשאני נשאל מי הוא הפרטנר הכי טוב שלי לשתייה, זה יהיה בדרך-כלל - עם החבר'ה, ברבים... (צילומים: סנהדרינק)
הרי אם בנות יושבות לקפה וחולקות פרוסת עוגה, הן מצליחות לדחוס לתוך פחות משעה טיפול פסיכולוגי, קואצ'ינג ורמזים ל-NLP. אבל הגבר יכול לשבת על כמה סיבובי שתיה ונשנושים ערב מלא על הבר ולדבר – ובכן, על כלום. ואני לא מדבר על שתיקות מבורכות. אני מדבר על הרכש החדש של מנצ'סטר, רצועת טיימינג או המכשיר החדש של אייפון, שזה - אם יש לך במקרה שדיים – בלתי נתפס. הרי לנהל שיחה על זוגיות, על הבעיות עם הילדים, או סוגיות טעונות עם החותנת - זה משהו שאנחנו בדרך-כלל מנסים להימנע ממנו, על-מנת לא לקלקל את הטעם הטוב של הבירה והערב החופשי.
לפיכך, כשאני נדרש לשאלה מי הוא הפרטנר הכי טוב לשתייה, זה יהיה בדרך-כלל - עם החבר'ה, ברבים. אני מניח שאם בעלומינו הפרטנר הכי טוב לשתייה היתה איזו נערת חן, ושתיתם כדי להשאיר את כל המתחים המיניים בכוס ולהיפטר משאלות של מוסר כל הדרך לאהבה גשמית חסרת עכבות, בחייך הבוגרים אתה שותה כדי לשכוח מכל נושאי השיחה שיש לך בכמויות נדיבות בבית.
לכן, כשאני שותה, אני אוהב את חברתם של הגברים, שאיתם אפשר לצחוק, גם כשמדברים על הדברים הכואבים בחיים. לפני לא הרבה זמן הזדמנתי לאיזה מפגש שתייה עם חברים וחלקתי איתם חרדות מאוד אישיות שאני חווה בחיי האישיים. אני צחקתי קצת על עצמי, הם צחקו בנדיבות עליי, וכשחזרתי הביתה הרגשתי הרבה יותר טוב. כי היי, יש לי חברים טובים, הם שם כשצריך והם אוהבים אותי.
אני יכול לשער ששיחה כזו לא היתה מתנהלת במפגש של שתייה בתנאים אינטימיים של אחד על אחד. זה בטח היה עושה את זה לעסק כבד ובלתי נסבל. השיכור שלידי היה מרגיש אפילו נבוך מהגילויים המפתיעים, מתפלל שהערב כבר ייגמר, ואני הייתי הולך הביתה מדוכא, סחוט ומרוקן. וכשהגברת היתה שואלת במיטה על מה דיברנו, הייתי אומר לה ש"על שום דבר מיוחד". כי צריכים להודות על האמת, כשאתה יוצא לשתות עם חבר, הדבר האחרון שאתה רוצה זה לשמוע על הצרות שלו בבית. כאלה, עם כל הכבוד לאמות המידה של חברות אמת, יש לך מספיק משלך.
נמרוד שיין והחברה - קוביהאז כן, היו לי ערבים בהם ביליתי כשהמצח שלי קרוב מדי לשפתיה של הכוס החמישית, ושפכתי את לבבי וניקזתי את כאבי עד שהדמעות היו יותר מלוחות מהזיתים. להגיד לכם שנהניתי מזה, ושזה הפרטנר שאני בוחר לי לערב שתיה - ממש לא. אני מעדיף את החופש שבלהקה. אם בא לך לשתוק, אין בעיות, יהיו אחרים שידברו מספיק שטויות שיפריחו את השממה ויניחו לך לנפשך. ואם בא לך ללהג ולספר בדיחות גסות, יהיה לך קהל.
יש משהו מאוד משחרר בשתייה עם חברים, במיוחד במקומות בהם אתה נוהג לשתות באופן קבוע, כי אז ההרכב הוא דינמי, וכשאחד נפצע מאיזה טלפון נרגן מהאישה, תמיד יהיה אחר טרי שיעלה מהספסל. כי מה לעשות, גברים הרבה יותר פתוחים חברתית, סלחניים, ומטומטמים בכל הנוגע לאנשים שהם שותים איתם. אם אישה צריכה לשבת בהרכב שבו שובץ איזה פרצוף חמוץ שהיא לא סובלת, זה יהרוס לה את הערב, אנחנו נהיה כנראה מספיק שיכורים כדי לשכוח שהוא אוהד מכבי. ככה זה.
ואסיים באנקדוטה מעברי. פעם בימי הרווקות העליזים חלקתי את חיי מספר שנים עם מי שלימים לא תהיה אשתי. הוזמנתי לערב שתיה עם מי שהיה בן-זוגה של חברתה הטובה ביותר. באקט של קירוב לבבות, הוא נתן לי לשפוך את כל מררתי. לא יצאו 24 שעות ותוכן השיחה כולה הוטח מולי ללא כחל וסרק על-ידי זוגתי. בירור מהיר העלה את הכרוניקה הבאה: הוא חזר הביתה, וזוגתו שאלה אותו את השאלה הרגילה, אתם יודעים, "על מה דיברתם?". והוא, כטוב ליבו בוויסקי, שטח בפניה את כל הפרטים הכי כמוסים שנשפכו שם על השולחן כמו תאונה של שיכור.
כבר בקפה של הבוקר סיפרה החברה הטובה לזוגתי בפרוטרוט את הצרות שיש לה בבית. זוגתי הצליחה לנשוך שפתיים ולהתאפק עם זה עד לרגע שחזרתי הביתה מהעבודה. הרגשתי כאילו חיברו את הלב שלי לבידורית של מירי אלוני. כנראה שמאז, הפרטנר המועדף עלי לשתייה הוא החבר'ה...
