צלילי בוזוקי: אצל סופי בטברנה

אורי שמיר הלך לקבל את השבת לצלילי בוזוקי אצל סופי בטברנה. בילוי שהתחיל בחפלה שמחה של שירי דיכאון ונגמר בזר פרחים צמא לאהבה שקמל במושב האחורי של הרכב...

טיטי רוצה להתחתן. "אני כבר בת 29 ואני מחפשת בעל, אבל לא כזה שיושב במקום כמו זה", היא אומרת ומנגבת טיפת עראק סוררת שזלגה על שפתיה המשוחות באדום דהוי. "המקום הזה" הוא טברנה יוונית בדרום-העיר. אייל, חבר ילדות ירושלמי, המליץ עליו בחום. קבענו לשישי בצהרים. המזל האיר לנו פנים ומצאנו חניה על המדרכה. שילוט אין, כי לא צריך. צלילי בוזוקי (ה-Waze היווני), הביאו אותנו לדלת זכוכית שזקוקה לניקוי רציני בכלל, ולשימון צירים בפרט. לאורך קירות החדר נמתחו שולחנות שהוצמדו זה לזה. שילוט המציין את מספר המבלים המקסימלי המותר במקום לא היה בנמצא. הימרתי על 60 מקומות.

על השולחנות הונחו מבעוד מועד, צלחות וסכו"ם. תפריט המשקאות, יתום ממחירים, בלט בבדידותו על הקיר, ועליו שלוש תמונות של אלילי זמר יוונים. שניים שהלכו לעולמם ואחד שעדיין לא. מתחת לתמונות האייקונים המוזיקליים של הז'אנר התמקמה לה התזמורת: קלידן מקומי שהפליא לתמרן בין נגינה, עישון סיגריה ולגימת בירה; מולו, על כיסא, פרט בעוז נגן בוזוקי תוך שהוא מפזר חיוכים לבביים לכל דורש.

פסטיבל שירי דיכאון

טיטי ואנדוניס, הם חלק ממספר זמרים המגיעים ברוטציה לעשות שמח בטברנה. אנדוניס ניחן בקול מרשים. לעומתו, קולה של טיטי לוקה בעוצמתו, אך למרות זאת היא מצליחה להלהיב את הקהל, בסיוע לבוש מינימלי ומחשוף מקסימלי. הרפרטואר המוזיקלי בטברנה מוקדש לאהבה, על שלל המטאפורות הדיכאוניות הכבדות: פרידות, געגועים, מחשבות אובדניות, וכל מה שמצליח לדבר אל לבם של המבלים ולשמח אותם.

בחירת השירים אותם יבצע הזמר התורן נעשית על-פי בקשה אישית ובכפוף למצבו הנפשי וכמות האוזו שהגיר לקרבו. כמו למשל, בשיר שבו יושבת נערה על אדן החלון, רגע לפני הקפיצה אל מותה, ועורכת ספירת מלאי של כל פריטי הלבוש שהשאיר אהוב ליבה שנטש אותה לאנחות. הקהל מגיב במחיאות כפיים, נפנופי ידיים, השלכת קונפטי ובעיקר - גלגול שטרות של 20, 50 ו-100 שקלים, בצורת חרוט, שנתחבים בין אצבעותיהם של טיטי, אנדוניס וכל חבורת הזמר היווני העולצת.

הגלריה האנושית בחדר אפוף העשן כוללת בעיקר גברים בעשור השישי לחייהם. כל שדרת העם זוכה כאן לייצוג: קציני משטרה בדימוס ולצדם "קליינטים" שלהם, אף הם בדימוס. רופאים, בעלי מוסכים, סוחרים ויזמי נדל"ן. נוהל הכניסה לטברנה קבוע, שכן, רובם המכריע של הבליינים המקשישים פוקד את המקום כבר שנים רבות. הכניסה מלווה בברכות לעמיתים ששרדו עוד שבוע, חיבוק חם לסופי – בעלת המקום, ולרוזה - המלצרית המיתולוגית.

רוזה היא גם תפריט מזמר והיא מדקלמת אותו לאורחי המקום. זו, כנראה, גם הסיבה לכך, שכל המנות המוגשות כאן מתחילות במילה "יש". אז "יש" פלטת דגים מעושנים - הכוללת מקרל, מטיאס ואנשובי ומעוטרת בפלחי עגבניות טריות; "יש" חציל קלוי - גדול ממדים, חצוי לשניים, מוגש עם טחינה במרקם מושלם ובטעם נפלא; "יש" מוח עגל ברוטב עגבניות חריף; ו"יש" איקרה לבנה. כל המנות מגיעות עם פרוסות חלה טריות שנקלו על הכיריים, במטבח שבירכתי החדר.

תפריט המשקאות המופיע על הקיר שמעל עמדת הבוזוקי, מציע מבחר וודקות ממותגות כגון: 'פינלנדיה' ו'גריי גוס'. סקציית האניסטים מציעה למבלים שבורי הלב: עראק, אוזו, פסטיס ופרנו. שלושת ברזי הבירה מציעים שני סוגים: גולדסטאר והייניקן. האחרונה נמזגת מברז הנושא את שם המותג. הברז הנוסף הוא של בירה מכבי. ישנם עוד משקאות בתפריט, אבל אני לא מעז להעמיד את זכרוני במבחן שתוצאותיו ידועות מראש.

תפריט הקינוחים כולל מבחר בקלאוות שנשלפו משקית ניילון של אחד מבכירי הבליינים. בוטנים וגרעיני חמנייה ואבטיח, שהובאו אף הם על-ידי האורחים, משלימים את ההיצע הגסטרונומי המכבד את אופיו של המקום. אבל כאמור, המוטיב המרכזי בטברנה היא האהבה. משום כך, אך טבעי הדבר, שמקומה של מוכרת הפרחים הצעירה, אף הוא לא נפקד. לאחר סבב של חיבוקים ונשיקות עם החבר'ה, היא תרה את החדר במבטה בתקווה לאתר בקהל מבלה מיואש חדש ולמכור לו זר. קניתי שניים.

הדואט המרגש של טיטי ואנדוניס חותם עוד צהרי שישי. רוזה מניחה על השולחנות פיסות נייר שעליהן מופיע רק הסכום לתשלום, ללא פירוט. בהערכה גסה, המבוססת על שיכרות, הסתכם הבילוי בהוצאה של סכום בן ארבע ספרות, כולל שלושה סבבים של שטרות, שנתחבו לאצבעותיה הארוכות של טיטי ושני זרי פרחים, שקמלו במושב האחורי בדרך הביתה.

אפילו הרוח הקרה שנשבה בעוז ברחוב המחשיך, לא הצליחה להעכיר את השמחה שליוותה אותנו בצאתנו מהטברנה. במיוחד לאור העובדה שהצלחנו לזכור איפה החנינו את האוטו. שלא במפתיע, "שלום עליכם מלאכי השלום" בליווי צלילי בוזוקי נוגים החל מתנגן לי בראש בדרך לארוחת ליל שבת.