אין כמעט שתיין שלא זוכר בערגה את השם המפורש "זנזיבר". החדשות הטובות: המקום נפתח מחדש עם הצוות המקורי. החדשות הפחות-טובות: אנחנו כבר לא בני עשרים
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אין כמעט שתיין שלא זוכר בערגה את השם המפורש "זנזיבר". החדשות הטובות: המקום נפתח מחדש עם הצוות המקורי. החדשות הפחות-טובות: אנחנו כבר לא בני עשרים
הדבר הכי בולט בשבוע שלפני הרמת-הכוסית של מערכת סנהדרינק לכבוד השנה החדשה היה הסיפורים: לכל מי שסיפרתי לו שאנחנו מציינים את האירוע ב"זנזיבר" החדש, היה לפחות סיפור אחד על הגלגול הקודם של המקום, מאורת החטאים של שנות התשעים. אחד הכיר שם את אהבת חייו, אחר בגד בה עם חברה שלה אחרי שנתקלו זה בזו על הבר, לשלישי יש חבר שהתרסק עם האופנוע מחוץ לפאב אחרי לילה של שתייה כבדה (בשנות התשעים עוד לא ממש הקפידו, למרבה הצער, על הפרדה בין שתייה ונהיגה. לחבר, אגב, שלום) ואלה רק הסיפורים שאני יכול להזכיר בקווי מתאר כלליים – אפילו מקץ עשרים שנה, כי באותם ימים הזנזיבר היה וגאס: יש דברים שמוטב שיישארו על הבר המיתולוגי ההוא.
כמעט כמו וגאס מה שקרה בזנזיבר, נשאר בזנזיבר
סצנת הברים של תל-אביב מודל 2014 עלולה להיות קשה לשתיין המבוגר. ביום עוד אפשר למצוא חמארות שבהן תוכל, כססמתו האלמותית של קפה "אפרופו": "לבלות עם אנשים כמוך", אבל כשיורד הלילה על העיר, הברים שייכים לצעירים, המבוגרים יותר נדחקים למסעדות. כבר כמעט אין מקום שניתן לצאת אליו, לעשן (כי זה מה שעשינו ליד הדרינק לפני 20 שנה), לאכול אוכל טוב שכולל גם בשר וסי-פוד (כי זה מה שעשינו לפני שהטבעונים השתלטו על האג'נדה) ולחייך לאישה היפה, גם אם הלא מאוד צעירה, שיושבת לצידנו על הבר (כי לפני 20 שנה זה עוד לא נחשב להטרדה).
לכן שמחנו לגלות את ה "זנזיבר" החדש, מחדש.
האמת היא שלמקום קוראים בכלל "לה זנזיבר", אבל (נשבע לכם שזו פעם אחרונה) לפני 20 שנים קראנו זה לזה בשמות משפחה. והמיקום החדש שלו לא רחוק מזה הישן (בתחילת רחוב אבן-גבירול) רחוב קרליבך 25 בתל אביב.
הזנזיבר הוא לאונג' בר מוקפד וסולידי שמציע יופי של אוכל (סוף סוף מנות בר שאפשר לראות בלי משקפי-קריאה) ומבחר גדול של בקבוקים, כי בגילנו אנחנו כבר לא נוהים אחרי כל גחמת-ברמן שמוגשת בצ'ייסר, אלא שותים את מה שאנחנו כבר יודעים שאנחנו הכי אוהבים.
בשלב כלשהו, אחרי ה"לחיים", אחרי בקבוק של בוחא בוקובזה, אחרי משהו כמו ארבעה בקבוקי "סינגלטון" ואחרי מספר לא ידוע של חביות "סן-מיגל" צוננת שעזרה לגרש את שאריות הלחות הסתווית, יצא השף Jojo Jugade ששימש בעברו כשף של מסעדת "מיקה" כדי לשתות איתנו לחיים – ופתאום הבנו למה האוכל היה טעים כל-כך.
התפריט מורכב ממגוון ברוסקטות, סלטים ומבחר עשיר במיוחד של דגים, קלמארי ושרימפס, כיאה לקהל שכבר לא נוהג להתחזר על בשר באמצע הלילה.
מי שנותנת יופי של פייט לאוכל המצוין, היא האווירה בדמות פלייליסטים מגוונים של מוזיקת רוק איכותית בווליום שמאפשר תקשורת בין חברים (לא דבר מובן מאליו בחלק מהפאבים), ותאורה מושקעת ומחמיאה, גם למי שמוטרדת מהאפשרות שהחיוך הרחב יסגיר את מניין שנותיה.
בוזנח ואבירם עושים לחיים עם גרובר בוזנח ואבירם עושים לחיים עם גרובר
בניגוד לפאבים שמתחילים להתעורר אחרי חצות, כאן שעת-העומס היא מוקדמת יותר, בכל זאת, לרוב הלקוחות הפוטנציאלים של המקום הזה, יש לא רק דיי-ג'וב אלא אפילו קריירה. גם פינת העישון מלמדת על יחס אוהד להרגלים של פעם. היא אמנם מופרדת כחוק מחלל הבר, אבל היא גדולה, מרווחת ובעיקר מאפשרת תקשורת עם הנעשה על הבר דרך קירות זכוכית.
"זנזיבר" הוא בדיוק המקום שבו אנשים כמונו, רובנו מסתכלים על הארבעים מהצד של ה"ביוקר", יכולים להרגיש נוח עם עצמם, ואולי בעיקר עם עברם הפרוע, לאמור – רבאק, עשינו כמה מיילים בעיר הזאת – והיה כיף, אולי עוד יהיה.
כך הפכה הרמת-הכוסית שלנו למסע בזמן שנותן איזו תקווה שממש כמו זנזיבר, גם אנחנו הולכים קדימה, בחזרה לעתיד.
