BE FAMOUS: אילן גרוסי

דוד הירשפלד חמוש בבקבוק וויסקי יוצא למסע אלכוהולי ברחבי הארץ ומסמן את האנשים שהפכו לאושיות לילה, והפעם: אילן גרוסי…

יש הרבה דרכים להגדיר מי הוא ירושלמי ומה הוא בליין ירושלמי. יש הרבה דרכים לדייק את המסעדנות בירושלים. יש שמות שהפכו לאבני דרך כך שכל מי שיש לו תשוקה עזה לאוכל או לדרינק יודע עליהם: שאנטי, שוק מחנה יהודה, צ'אקרה, ארוחת טעימות, חגיגה משולבת אינטימיות, רוגע, קבלת פנים, אירוח אישי-ביתי במסעדת שף ברמה גבוהה - כל אלו הם מילים נרדפות בירושלים לאילן גרוסי.

"אני אוהב לאכול, ואני אוהב חברה, ואני אוהב לשתות, ואני אוהב את הכל מסביב לדברים האלו וזה פשוט התחבר..." אישית ורשמית פגשתי את אילן לראשונה ב'שישקו'. את הפרצוף שלו כבר הכרתי מהרחוב, בעיקר בגלל שהמסעדה הראשונה שלו – צ'אקרה, היתה על פינת הרחובות בן-סירא ושלומציון המלכה. אני גדלתי בבניין מספר 18 ברחוב בן-סירא. כמו הרבה מהמפגשים שלי, גם המפגש הזה התחיל בצעקה של בוזנח: "אה! הנה עוד ירושלמי דוידה. אילן מצ'אקרה כאן". אילן חייך אלי והתיישב על הבר. בשבילי זה היה כבוד ענקי. זה היה בצ'אקרה בגיל 18 כשישבתי לדמיאן, הברמן האגדי, על הבר והבנתי שאני רוצה להתחלף אתו ולארח במקום להתארח. לעבוד בצ'אקרה מבחינתי תמיד היה חלום. כמה שנים אחר-כך, כשאני כבר עמוק בתחום האלכוהול, העדפתי לשמור את צ'אקרה כמקום לבילוי ולא כמקור פרנסה. האמת היא שדי הרבה יוצא לי לכתוב מראש. בעיקר בגלל שאני מעדיף לשמור את רשימותיי כך שיישארו נוסטלגיות ולא נגועות על-ידי המפגש פנים אל פנים עם האדם עליו אני כותב. כשיושבים ביחד על בר, חלק מההוד ומההילה פשוט נעלם. הגיבור הופך לרגע לאנושי יותר. קשה לעשות כבוד הרואי לאדם שמריץ אתך דאחקות. או לפחות כך חשבתי... יש עניין בהכנסת האורחים הירושלמית שאפשר לחוות בעיקר במקומות כמו 'פינתי' שלמרות כמות האנשים הפוקדים את המקום, עדיין זוכרים אותך, גם אם נעלמת לשנה-שנתיים. בעבר הקולינריה הגבוהה בירושלים היתה קרה ומנוכרת. לא היה בה מקום אישי, ובטח לא לחיצות ידיים עם שפים או דאחקות מהמטבח שיוצאות החוצה. בחלון המטבח עומד אילן ומנהל דרכו מסעדה שלמה. הוא גם מארח ישירות משם. זה משהו שמדהים לחוות. אדם שבמהלך סרוויס גם מנהל צוות וגם לוקח הזמנות מלקוחות על הבר, ועוד דרך חלון קטן במטבח. אין יותר אישי מזה. יש אצל אילן מעין מנטליות שלווה שמאפשרת לו להגיש אוכל ברמה גבוהה לקהל רחב וכל זה בלי שום יומרה. אין כמעט רגע אחד לאורך השיחה שלנו שבו אילן לא קשוב לכל אורחי המסעדה. תוך כדי שהוא משיב לשאלה שאני שואל אותו הוא מרים יד ומסמן להגיש קנקן מים לשולחן הסמוך, קינוח לילדה בבר, שולח הזמנה לביצוע במטבח ולוחץ יד בכניסה – כל זה כשהוא בכלל יושב מולי ומחייך את חיוכו המפורסם. אילן גרוסי מצליח לשלב, ובטבעיות, את כל מה שטוב בירושלים. את הכנסת האורחים החמה, את ההיכרות האישית עם אדם ולא עם לקוח, את ההיכרות האישית עם הטעם ועם העיר. בעיקר אילן גרוסי טוב בלשלב בין כולם בחיוך רחב ומסביר פנים. אז איך בעצם הגעת לעולם האוכל והאלכוהול?"אפשר לדלג על האמת הטלוויזיונית שגדלתי בשוק ובין אימהות ודודות וסבתות והתאהבתי. זה גם נכון, אבל בעיקר אני אוהב לאכול, ואני אוהב חברה, ואני אוהב לשתות, ואני אוהב את הכל מסביב לדברים האלו וזה פשוט התחבר".אתה רואה הבדל גדול בין תרבות השתייה אז והיום?"תראה, גם בין צ'אקרה הראשונה לשנייה, וגם בין שתיהן לסאטיה, אני רואה הבדלים גדולים מאוד מהצד שלנו - המתפעלים. מהצד של הלקוח רואים כל הזמן התפתחות. זה לא מפסיק. כמעט כל יום אתה מופתע מחדש. בצ'אקרה הראשונה היינו מקום נורא אינטימי ושמח. במקום החדש האינטימיות קצת נעלמה והפכנו למשהו יותר מדויק. וכאן בסאטיה אני בעצם חוזר למקום האישי, האינטימי".אתה יכול לראות הבדל בין תרבות המסעדות של ירושלים לזו של תל-אביב?"ברור. בתל-אביב יש המון מקומות זוהרים ויש הרבה מקומות באמת טובים, אבל זה סגנון שונה של מסעדות. זה הכל קונספט. כאן בירושלים גם מסעדה עם קונספט היא קודם כל בית. כאן כולם מכירים את כולם. הכל פה נורא אישי. בתל-אביב יש חלק מהשפים הטובים במדינה ואפילו חלק גדול מהשפים הירושלמים הטובים במדינה".אם היתה לך האפשרות להעתיק את המקום שלך לתל-אביב, היית עושה את זה?"תראה, אני לא פוסל אף פעם את הרעיון הזה, אבל מעבר לעובדה שאני ירושלמי שנולד כאן, ואני דור רביעי כאן, יש את העובדה הכי חזקה שאני פשוט אוהב את המקום. ירושלים זה הבית. אני לא פוסל בעתיד להעתיק את המסעדה למקום אחר. זה גם יכול להיות תל-אביב".איזה בר היית מחזיר לחיים?"'השאנטי'. עדיין פתוח, אבל הייתי בשמחה חוזר לשאנטי של פעם. שם באמת היתה תקופה מופרעת של אוכל ושל שתייה ושל התנסות קולינרית. אבל אם אנחנו מדברים על בר שנסגר אני חייב לומר שזה ה'פינק'. עם התרבות הגבוהה הסודית הזאת. המקום הכל-כך אינטימי ובאותו זמן מכובד ומדויק".מהו הדרינק השנוא עליך?"את כל הקוקטיילים המתוקים אני לא מסוגל לשתות. אני פשוט אוהב משקאות נקיים סטרייט. וגם עראק, לא שותה אותו".מהו הדרינק המושלם לדעתך?"לגבולין. פשוט משקה שמרתק אותי".למי היית מעניק את הבקבוק הזה?"לשותפי הקודם – רוג'ר מור. באמת אדם שהכבוד שלי אליו הוא עצום ובלעדיו ירושלים לא היתה מגיעה לאיפה שהיא. וגם ל'בופאלו' (אסף גרניט. ד.ה.) שפשוט עושה דברים מדהימים בירושלים ונותן כבוד גדול לעיר ולמקצוע".תגיד, אתה מתגעגע לפעמים לצ'אקרה של פעם? לבן-סירא?"אני לא מתגעגע לכלום בחיים. אני חי עתיד ואתמול כבר עבר".