חברי מועצת סנהדרינק מספרים על החבר המושלם שלהם לשתייה, והפעם: אבירם כץ והשותף...
התיישבנו על הבר במנזר בלילה, אחרי הסרוויס. אני סיימתי משמרת בטוטו, הלכתי לאלבה זצ"ל ואספתי אותו אחרי שהוא סיים לסגור את המטבח. ואני זוכר כמה התפלאתי אז, איך זה ולמה הוא בעצמו סוגר את המטבח, מנקה ומקרצף, הרי הוא השף. והבעלים. אבל זה יאיר יוספי, ואז עוד לא הכרתי אותו כל-כך טוב.
זו היתה שתיקה שלווה, נעימה, שלקח לי לא מעט זמן כדי להבין עד כמה היא חיובית, ונחוצה. פשוט לשבת, עם אדם אהוב, ולשתות בשקט... זו היתה שתיקה שלקח לי זמן כדי להבין עד כמה היא חיובית, ונחוצה. פשוט לשבת, עם אדם אהוב, ולשתות בשקט...
אנחנו כבר עמוק אל תוך הבירה השלישית, או הרביעית, ואני כמעט ולא מפסיק לדבר. היינו חברים חדשים יחסית. שתיקות מביכות הלחיצו אותי, זו היתה אחת היציאות הראשונות שלנו ביחד, לבד, ויחסי הכוחות היו ברורים. הוא מבוגר ממני בעשור וחובת ההוכחה עלי, למרות שהאהבה שלנו היתה ממבט ראשון - מבט ראשון בבקבוק.
בביקור הראשון שלי באלבה לא באמת הכרתי את יוספי, אבל כמה בקבוקי יין וצ'ייסרים אל תוך הלילה הבהירו לנו שמדובר בכבדים תאומים. בשל הקרבה הגאוגרפית של טוטו לאלבה היה פשוט לעבור שם ולשבת על הבר לארמניאק קטן של סוף הלילה. או חצי בקבוק יין משובח שאיזה לקוח השאיר ואני הייתי מביא בטייק-אווי.
בעוד שפים רבים מיהרו לעלות על מונית עם סיום ה'פיק' של הסרוויס, יוספי העדיף להישאר ולשבת על הבר, להשיק כמה כוסיות עם הטבחים, המלצרים, הלקוחות, או בעצם: עם כל מי שהיה מוכן. "אתה יודע למה אני הכי מתגעגע בשאול (אברון)?", הוא חתך אותי באמצע המשפט, אותו לילה במנזר, ולא חיכה לתשובה. "לזה שהוא היה שותק. היינו יכולים לשבת שעות ולשתות ולא היינו צריכים להחליף מילה".
קצת נעלבתי, אבל הבנתי את הרמז. את שאר הבירות של אותו ערב ליווינו בשתיקה. כשחושבים על שתיקה, מתחשק לכתוב 'שתיקה רועמת', אבל לא היה שום רעם בשתיקה הזאת. זו היתה שתיקה שלווה, נעימה, שלקח לי לא מעט זמן כדי להבין עד כמה היא חיובית, ונחוצה. פשוט לשבת, עם אדם אהוב, ולשתות בשקט, ומדי פעם, אם יש משהו חשוב באמת, אז אפשר גם לדבר. מאז שתינו לא מעט. לפעמים שתקנו, לפעמים לא הפסקנו לדבר. לפעמים הסתפקנו בבירה בודדת וחזרנו איש אל ביתו ואל האישה שמחכה לו שם. אצלו זו תמיד היתה מירב, אצלי היו כמה – לא ביחד, כן...
לפעמים זה נגמר כשאף אחד לא זוכר איך זה נגמר. כמו הפעם ההיא על הבר באלבה שהמצאנו משחק: מישהו דופק על הדלפק ואומר שם של משקה, ואז מורידים אותו מהדיספליי ושותים צ'ייסרים שלו. זה נשמע משחק מפגר רק עד שמשחקים אותו שעתיים. מישהי שהיתה אתנו החליטה שאנחנו לא יכולים לשתות עשרה צ'יסרים אחד אחרי השני של עשרה משקאות שונים. זה לא דבר שאומרים לשני גברים שיכורים. מיותר לציין שהצלחנו. מיותר לציין שהבחורה ברחה בשלב מסוים.
והיה את הסוף של אלבה, כשכבר הוחלט לסגור, והרי זה שיש בקבוקים פתוחים על המדף לא יעלה את הערך של המקום. גם זה היה שבוע מהנה. תמיד היינו מתחילים ב'דרינק אחד קטן של סוף יום' ומוצאים את עצמנו בשיחות (או שתיקות) אל תוך הלילה. יוספי הוא שותף לשתייה ושותף לסטייה. שעות היינו יכולים לדבר על אוכל. מנות שבא לו להכין, דברים שבא לי לאכול, דברים ומקומו שבהם הוא אכל ואני מקשיב ומקנא. בסוף הפכנו שותפים, ופתחנו מקום ביחד.
מאז אנחנו גם שותים פחות ביחד. גם ככה רואים אחד את השני יותר מדי, וכל הכיף של לצאת לבירה אחרי משמרת ולהתלונן על מקום העבודה שלך - הופך קצת פחות לגיטימי כשאתה שותה עם השותף שלך. וגם הוא התבגר קצת, יוספי, ובבית יש לו ילדה מקסימה בת 3 שחשובה לו, ובצדק, יותר מעוד לילה במנזר איתי. וגם ככה אנחנו שותים מספיק תוך כדי הסרוויס. לא שחסר לי עם מי לשתות, אבל לפעמים אני מודה שאני קצת מתגעגע. כי חסר לי עם מי לשתוק...
