דוד הירשפלד חמוש בבקבוק וויסקי יוצא למסע אלכוהולי ברחבי הארץ ומסמן את האנשים שהפכו לאושיות לילה, והפעם: דני שניידר…
דוד הירשפלדמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
דוד הירשפלד חמוש בבקבוק וויסקי יוצא למסע אלכוהולי ברחבי הארץ ומסמן את האנשים שהפכו לאושיות לילה, והפעם: דני שניידר…
לפעמים אני קורא לו אבא. אצלי זה אולי כינוי הכבוד הגדול ביותר. אין אצלי מקום שיותר מכבד מאשר אצל אבא שלי. אולי מפני שזהו הבנאדם היחידי שאני לא יכול להציג בפניו את הבולשיט היומיומי. כזה הוא גם דני. היחידי שאני לא יכול לזייף מולו. לפחות מוצר אני לא יכול לזייף מולו...
"אני חייב לומר שאני כבר לא רואה את הסצנה. יש מעט מאוד מקומות שעדיין יש לי סבלנות ללכת אליהם"... (צילומים: סנהדרינק) "אני חייב לומר שאני כבר לא רואה את הסצנה. בסך הכל יש מעט מאוד מקומות שעדיין יש לי סבלנות ללכת אליהם"...
אני זוכר את הפעם הראשונה זה שנים שלקוח ניגש ואמר לי שהקוקטייל לא טעים לו. זה שבר אותי. המנטליות העיקרית שלי היא שמה שאני מכין כנראה הוא טוב, אבל כשדני אמר לי שתערובת הבלאדי מרי שלי מעושנת מדי ולא טעימה - פשוט התביישתי. כשמצבים כאלו קורים לי, התגובה הראשונית היא כעס, עצבים ואז הפיוז משתחרר.
"זה בגלל שאתה ירושלמי עם ראש של אבן!", הוא אמר לי וכמעט תמיד זה נכון. "תיתן לי בבקשה יין לבן ובכוס של יין בחורי הצעיר", ככה הכרנו. יום שישי בצהרים בשישקו ועכשיו אני צריך להסביר לאדון ייקה הלא צעיר שבשישקו אין כוסות יין. תסכול מצדי וחוסר סבלנות מצדו.
"זה שניידר, דאוד. בשבילו יש כוס יין אחת עם רגל", אמר לי יוסי וזיהה את הירושלמי המטפס בראשי. "שניידר זה יותר מאח כאן", הוא הסביר וחייך. "תודה יקירי", הוא אמר כשהגשתי לו את כוס היין והטון שלו לימד אותי על הכלה. הוא הבין את שקרה ואיפשר לנו לשכוח את הרגעים הקודמים בהם אני הייתי אנטיפת והוא היה פוץ באותה המידה.
כבר ארבע שנים שיום שבת מתחיל מבחינתי בהגעתו של שניידר לבר. זאת מוסכמה חברתית שברגע שהאופנוע שלו חונה ליד בית-הכנסת הגדול, נפלטת אנחת רווחה וביחד אתה המשפט: "אויי, הנה זה מתחיל", מתגלגל מפיותיהם של באי המקום הקבועים.
דני שניידר החל את דרכו בכלל כירושלמי. לא הרבה יודעים וזה בעצם אומר שהם כולם כבר מתים או שפשוט שכחו, אבל אם יש דמות בצורת הארכיון המהלך של השנים המופרעות בירושלים - כנראה שזאת דמותו של דני. אבל רק בשבת אחת, לאחר ארבע שנים של היכרות, שהצד הנוסטלגי האמיתי של דני נגלה מולי. פתאום ביתו בירושלים הוא החצר בה הייתי משחק וזיכרונות ילדותו ממרכז העיר גובלים בזיכרונות שכונתי שלי, רק בהפרש של כמה עשורים.
אי-שם בתחילת שנות התשעים היה לדני בר אגדי שזכה לשם המאוד מקורי "שניידר". לדעתי, הוא לבדו אחראי על עצם קיומו של המותג בלנטיין בעולם, מאחר והוא שתה את רובו. כשהמציאו את המותג ג'יימסון, דני כבר היה קניין הבלנטיין השני בגודלו בארץ, יודעים לספר שתיינים נוסטלגים כשהם נשאלים על לילות ה"שניידר" המיתולוגיים. האמת העצובה היא שכמו שהברמנים מהדור הישן הם נדירים, ככה גם הלקוחות מהדור הישן כבר הולכים ונכחדים.
דני שניידר - אווירה - צלם דוד הירשפלדהימים בהם מערכת היחסים בין חברות, אמנים, רחובות ושכונות, כולן עברו דרך מוזג אחד שידע להקשיב לכולם ולהשכין את אותו מצב הרוח בליבם – חלפו ועברו, ובמקומם צמח דור חדש של בליינים שבאים, שותים יותר מדי והולכים. הברמנים של היום רק מוזגים ועסוקים בלהיות אנשים שמוכרים מותגים במקום כאלו שמוזגים סיפורים ושומעים אנשים. היום כבר לא יודעים לזהות לקוח ובר שיודע לארח לפני שהוא מוכר. זה נדיר כמעט כמו צלע חזיר בשבת בירושלים.
"את שניידר סגרתי בשנה הראשונה שהתחיל הטרנד של הצ'ייסרים. אז בעצם הבנתי שכבר לא באים בשביל המשקה והחברה, באים בשביל לדפוק את הראש", הוא מספר. "פתחתי את שניידר בעיקר בשביל להפסיק לשלם לבעלי ברים אחרים. רציתי מקום שגם ייתן לי פרנסה וגם יספק לי את הרעב לברים, לאנשים ולתרבות אנושית".
דני בכלל היה איש קולנוע שחתך קריירה מצליחה בקולנוע הישראלי ופתח את הבר בדיוק כשהתחיל המרוץ הגדול של ערוץ שתיים. הוא עוד זוכר איך היה סוגר את הבר בשעות הבוקר ורואה את חבריו מהענף הקודם רצים לצלם מבזקים: "זה קרע לי את הבטן כל פעם מחדש. אבל כמו שאני פירגנתי להם, הם תמיד עצרו ופירגנו לי. אני זוכר כששיפצתי, איך הם היו עוצרים עם הוואן וצועקים לי בהצלחה".
איך בכלל הגעת לתחום האלכוהול?"בגיל עשר בירושלים גרנו במרכז העיר, ומתחת לבית שלנו היה בר אגדי, הפינק. ירדתי לקרוא לאבא שלי לארוחת הערב, ולא נתנו לי להיכנס בגלל שהייתי ילד. אבל כשהדלת נפתחה, ראיתי לראשונה את מבנה הבר, את האנשים, את הבקבוקים, את כל השמאל והאמנים שיושבים אחד ליד השני, הפרצופים מהעיתונים, משהו בשיח המתפתח בין המקום ללקוח פשוט הקסים וסיקרן אותי. ואז, בגיל מאוחר יותר בבית האמנים, כשאני כבר ישבתי ושתיתי, החוויה הזאת של תרבות נפגשת לאחר שעות העבודה, משורר שבדיוק פרסם שיר מקבל ביקורת על המקום משאר אנשי הדעה, וכל זאת בישיבה על כוסית, זה היה פשוט לשבת ולהקשיב לעולם מתפתח.היום כבר אין את הברמן כאיש שיחה, אין את הלקוח שמגיע בכלל לשיחה. היום הבר הוא פונקציה, הלקוח הוא מטרה והמשקה הוא אמצעי. אני זוכר ימים שבהם כל יושבי הבר היו בשיחה אחת ולא בגלל שהיה יותר זול או שזה היה מקום מיוחד - פשוט באותם ימים הבר הוא היה החוויה ומקום מפגש. אותם אנשים שישבו בטעמון בצהרים היו ממשיכים לבר ליד, זה לא היה מקום לא להשתכרות ולא למסיבה".לאן אתה רואה את סצנת הברים היום מתפתחת?"אני לא. אני חייב לומר שאני כבר לא רואה את הסצנה. יש מעט מאוד מקומות שעדיין יש לי סבלנות ללכת אליהם. אני מכיר רק כמה בחיפה ואת בארוד בירושלים, ובתוך תל-אביב יש את הפיקוק ואת שישקו, יש את עמירם עם הגינס הכי טובה בארץ ואת המנזר והבסטה שעדיין מארחים כמו פעם, אבל המקומות החדשים מבחינתי הם כבר בלי הקסם. כבר אין הרבה אנשים כמונו בעולם שמבחינתם בר זה תרבות".אם היית יכול להחזיר בר לחיים מאלו שכבר נסגרו, איזה היית רוצה לחוות שוב?"תראה, השופטים עדיין פתוח (הוא אומר ומחייך את החיוך המפורסם והמתחכם שלו. ד.ה.). הייתי בשמחה מחזיר לירושלים את הפינק ואת המייבאר. אני חושב שהברומטר בדיזנגוף היה יכול להיות מצוין היום".את 'שניידר' לא היית מחזיר לחיים?"בשמחה, רק לא כעובד בו. כלקוח הוא יהיה מושלם בשבילי".אם היית יכול לבטל משקאות מהעולם מה היית בוחר להוציא ומה היית שומר?"תראה, עם כל הכבוד - אני שונא כל מה שמתוק. שונא-שונא-שונא קוקטיילים, כל השאר זה ספירט, וויסקי, וודקה, קוניאק - זה הכל ספירט".למי היית מעניק את הבקבוק הזה אם היית יכול?"תראה, ההוא שם בדרום עם הבירות, מתי, הוא עושה עבודה נהדרת. לדעתי לעמירם שכבר לא בעמירם מגיעה הכרה לא קטנה על שנים של תרבות ובר. הוא עכשיו בארץ אגב, חזר מהטיול הגדול בחו"ל".
אני את פינק ראיתי פעם אחת כילד. אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לשם ועם מי, אבל אני זוכר שאמרו לי שזה מקום חשוב. ידעתי על חשיבותו יותר מעל חשיבותו של משכן הכנסת או בית העיריה. כזאת היתה הרוח של ירושלים של פעם. יש מעין טון עמוק יותר שזז עם אלו החולקים את דם ההרים ומכירים את הסיפורים ה'עמוקים' של העיר. בגיל מאוחר יותר לדני כבר יצא לשבת בפינק. הוא אפילו ישב על אותו הכיסא שעליו היה יושב אביו בערבים לפני ארוחת הערב. הרבה יוצא לי כאיש ברים ובכלל כברמן לחוות את העבר דרך סיפוריהם של הלקוחות שלי והמעסיקים שלי.
"כשאהיה גדול אני רוצה לפתוח בר. נגיד בעוד עשר שנים, כשאהיה כמעט בן ארבעים, אני רוצה לפתוח מקום של פעם. חור לא חשוך מדי, עדיף מערה, עם ברזים של בירה ובלי משחקי מיתוג. הקישוטים על הקיר כולם יגיעו מלקוחות וכולם יכירו את השמות של כולם. זה יהיה בר לאנשים שמדברים ולא לכאלו ששותים", אמרתי לה בדייט הראשון והאחרון שלנו. היא פשוט לא נוסטלגית כמוני.
"איך תקרא לו, אתה כבר יודע?", היא שאלה בניסיון להתחכם. "שניידר'ס", חייכתי והברמן מולי חייך חיוך רחב ומבין. "למה שניידר'ס? קוראים לך בכלל בשם אשכנזי אחר", היא ניסתה להקניט. "משום שזה הבר היחידי שהייתי רוצה לחוות".
