אפטר פארטי: הליין של התעשייה

דוד הירשפלד תפר את הלילה בג'אספר, הגיע לשישקו די מאוחר, ורק אז נזכר ששכח את הלב על הבר...

כשחושבים על חיי היום לעומת חיי הלילה, תמיד עולים בראש דימויים של פשיעה ושל נהנתנות יתר. האמת היא שבלי חיי הלילה, די קשה לשרוד את היום. שישי בערב נחשב ליציאה החזקה של השבוע. אלו כמוני שמבינים עניין, בכלל יוצאים ברביעי, אבל אזרחי ישראל מתרכזים ביומיים, חמישי ושישי...

אירוע שכולו קוקטיילים וארוחות בוקר מושחתות שמתחיל בשעה שקהל היעד כבר סיים לעבוד... (צילומים: הילה כדי, מאור נונברג, לימור טל, יח"צ)

חגיגת שחיתות שמתחילה רק בשעה שקהל היעד כבר סיים לעבוד... (צילומים: הילה כדי, מאור נונברג, לימור טל, יח"צ) "יום שישי. 05.06. חגיגה לצורך חגיגה. בין ארבע לשש. חפש את האות J בדיזנגוף. שם נמצא המקום". האירוע נקבע לשעות היותר קטנות של הלילה כדי למנוע חדירת בליינים צעירים לא רצויים ולאפשר לאנשי התעשייה הזדמנות לחוות את הסצנה כמות שהיא. רק מי שמסוגל להיות ער ולחגוג בשעות האלו נמצא. וחוצמזה, יש הזדמנות לראות מי באמת יותר בליין - הלקוח או המוזג. הרי ברור שברמנים שותים יותר, אבל הם לא בליינים גמורים. ברמן לא יכול להגיע לאותם מצבים שלקוח מגיע אליו. ברמן חייב להתפרק במקומות אחרים. אחרת זוכרים לו את זה. אני נזכר שזאת הטענה שהובילה אותי מלכתחילה אל הניסוי הזה, אבל אין סיבה שאני לא אשרוד 14 שעות על הבר. הימים עברו, תכניות תוכננו, ואגירת שעות שינה מראש היתה האסטרטגיה הראשונה שלי. הביטחון נבנה והאתגר כבר נוצח מראש. המקום: ג'אספר. המיקום: דיזנגוף 190. הרעיון הכללי הוא לנסות ולראות מי מגזים יותר בבילוי שלו - אנשי תעשיית הלילה או הבליינים שצורכים אותה. פעם בכמה חודשים, בסוד ורק עם הזמנה מראש, עורכים אסף (שופי) ביר וצחי בן עמרם, בעלי המקום, אירוע מיוחד המיועד לאנשי הלילה. מעין מחווה לאלו שעובדים בשישי. אירוע שכולו קוקטיילים וארוחות בוקר מושחתות שמתחיל בשעה שקהל היעד כבר סיים לעבוד. הסיפור קורה בארבע לפנות בוקר וממשיך עד שהשמש כבר תלויה באמצע השמיים. 22:30 - הגעתי לג'אספר מהבית. במקום כבר נמצאים בליינים ראשונים, אולי הם כבר בסוף היום שלהם. האור עדיין יחסית גבוה והמקום דרוך לאקשן המתקרב. קנקן בצורת ינשוף שמעלה עשן בצד הנגדי של הבר גונב את תשומת הלב של קהל השתיינים שבמקום. ג'אספר - אווירה א.jpg
23:00 - זוג חדש מימיני מדבר על פייסבוק. ברמן חצי מפורסם וטבח בעל סוג של הומור נכנסים לבר ועסוקים יותר במלאכת המינגלינג מאשר באמנות השתייה. קבוצת אנשים גילאי העמידה מתחילה לדבר בהברות מחוברות. בסופו של דבר המניע הוא החיפוש אחר חברה בלי חברה ועדיף פורייה ושמחה, לאחר שעות העבודה, לא היתה דרך לפרוק את המטענים. אנחנו חיים בעידן שבו מקדשים את הפורקן בלי צורך במשחק מקדים. ממסיבות סקס ועד חדרי צ'אט להחלפת סמים. אנשים עושים הכל בשביל שהפורקן היומי / שבועי / שנתי שלהם יהיה מושלם. 23:06 - פיהוק ראשון. קבוצה של חברים יושבת לשמאלי ומוכיחה את טענתי שלכל קבוצה כבר בהיווצרותה, יש דינמיקה מוגדרת מראש ולכן הבילוי תמיד נשאר להם אותו בילוי. מלאכי שקט. זה אומר שמשהו עומד לקרות. הוא אף פעם לא שקט בבר עם גינס. 23:15 - מוריד ת'ראש לכתוב, מרים ת'ראש להתבונן. פתאום המקום כבר חצי מלא. בנות צעירות, חסינות פלירטוטי בלייני גיל העמידה, מקיפות אותנו ומלאכי מתעורר יחד איתי לנוכח החיות החדשה שנכנסת למקום. 00:10 - המקום חצי מלא. רוב נשי בוהק ועדיין לא רוקדים. עכשיו זה כבר סדרה שלמה של פיהוקים מדבקים. בסופו של עניין האנשים שאחראים על הפורקן של אנשי היום הם אנשי הלילה. והם, איך הם חיים בלי שעות פעילות נורמטיביות? לפני שנתיים היה לי רעיון, שנכשל בשלב הבירוקרטיה, לדאוג שכל סניף של משרד ממשלתי יהיה פתוח גם בשעות בהן אנשי הלילה צריכים אותו. הרי ברמנים לא קמים בשבע בבוקר, וחמש בערב זאת שעה טובה מדי בשביל לשרוף אותה על תור במס הכנסה. גם להגיע למשרד ממשלתי מריח מעראק זה לא ממש רעיון טוב. בשביל לעבור בדיקות דם, ברמן ומלצרית צריכים לוותר על משמרת ולהישאר כלואים בבית בשעות הערות הרגילות שלהם כדי לצום. הקיצור, העניין נפל משום שלא קמתי בזמן לפגישות עם הרשויות הנכונות.

הזרים המסתכלים בחיי הלילה שואלים תמיד איך אפשר לשתות כל-כך הרבה ואיך אפשר לרקוד כל לילה. מה קורה ביום? איך מתקדמים? מה בעצם עושים? אבל אנחנו שואלים איך בעצם פורקים מתחים? האם אנחנו, אנשי הלילה, יכולים לשחרר מתחים ממש כמו אנשי היום? 01:45 - מאני טיים. ערב שהיה עד עכשיו רגוע ופתאום המקום מלא. על הבר שלושה גברים ו-14 עלמות חייכניות צופות בניעורי הקוקטיילים. פס הקול המתנגן ברקע מכתיב תנועה קולקטיבית מצד לצד והאדם היחיד שלא מתאים למקום יצא לעשן סיגריה. הברמן מזהה את תנועת הניקור שתפסה אותי ומיד מוזג לי עוד מנה של וודקה קפה ביתית כדי לשמור על ערנותי. 02:20 - הציידים באים. מבר עם יחס הנכון בין נשים לגברים המקום התמלא בבליינים חמושים בכרטיסי אשראי וקוצים בשיער (כנראה שג'ל חוחובה עדיין קיים בצד זה של העיר). זה כבר לא אני ונשות הצפון. זה שמונה נשים מול חרמני הכפר. 03:00 - עדיין יש קורונה בעולם. הבירה יוצאת בנונשלנטיות מהמקרר וניואנס חדש של נוסטלגיה נכנס למערכת. הגוף שלי כבד אבל מוחי מתעורר עם זריקת אנרגיה מקוקטייל פניצילין מדויק רקח בעבורי הברמן. בהחלט אנטיביוטיקה טעימה ללילה מאתגר ושמח. 03:20 - פאקינג בלייזר טיים. קוקטייל בוער שמושלך לחדר מעיר בהפגנתיות את קהל הבוהים באוויר וגורר אחריו גל של הזמנות קוקטיילים. הבר מקבל אנרגיה חדשה ואני כבר ער לגמרי. רגלי רדומות והגוף שלי מחליט שכבר אי-אפשר לשבת על הבר. הטבח המצחיק מתחילת הערב עומד מולי ועכשיו הוא כבר שכח איך מדברים עברית. הוא כנראה לא ישרוד אתנו לערב התעשייה הקרב ובא... הילה כדי3
03:56 - אמרטו סוויזל מוגש כדי לפתוח את אירוע ארוחת הבוקר. קוקטייל מאוזן של מתיקות ועשן עם קצת עשביות מתיישב מולי כסימן לתחילתו של בילוי חדש ושונה לגמרי. 04:24 - כתבתי צוואה. כל דף חדש במחברת מתחיל במילים "אני אוהב אותך סיגל. אני מצטער. האנשים כאן חברים, אחים ואויבים. הם מנסים להרוג אותי בקוקטיילים באמת טובים". המוזיקה מלטפת. האוכל מתוק ומעיר. הבר חלק ונקי. אני מוקף נשים מחייכות שלא ראו עדיין משקה. הגעתי למקום בו מלצריות באות להתפרק וזה מחזה פשוט יפה. 04:33 - המקום מלא באנשים שמחים. לפעמים הייתי רוצה לראות קצת עצב ראשוני ולא רק את השמחה שעולה מההתבשמות המתמשכת בבר. המוח רץ למקומות עמוקים שרוצים לתפוס מוזה אנושית והשמחה מולי מתחילה לעקוץ ולהיות מוגזמת. אני צריך קצת צער! מתישהו חולפת בראשי מחשבה - הייתי רוצה לרגע לחצות את הכביש. סתם לשבת על הספסל ממול עם השיכור השכונתי. לא לדבר. רק להבין אחד את השני. אורכו של הפסאז' 20 מטר לכל כיוון והחופש שמחוץ לבר מצטייר בצורת חדר שינה עם כרית ושמיכה. מבט לאחור. מוזיקה בוקעת מקיר המתכת הגדול. כנראה שיש מצב לעוד קוקטייל. 05:00 - בלייזר מבוסס אובר ואולי זו הדרך היחידה שאפשר לשתות את המשקה המר הישראלי הזה. המקום עכשיו מאוכלס חציו על-ידי תעשיית הבילוי וחציו על-ידי בנות תל-אביב שעדיין ערות. הבנות מורידות צ'ייסרים והברמנים מריחים קוקטיילים. שתי ברמניות ממועדון ירושלמי נכנסות, המקום עוטה שקט רגעי, המוזיקה מתגברת ושריקות מברכות את הנכנסים בדלת על הישג השעה.

עכשיו העיר ריקה. שלוש מכוניות חוצות בטור את אלנבי שלראשונה אני חווה אותו כרחוב שקט. האור ממזרח מעיר את ציורי הקיר הרבים וצבאות של חתולים שחורים חוגגים על שאריות הלילה לפני שיתחיל הטאטוא הגדול. בצפון-דיזנגוף בבר עדיין 30 אנשים. הברמנים מנערים והבנות מירושלים לוגמות משקאות בתורות. 06:17 – צ'ייסר אחרון. פרנץ' טוסט אלוהי בשלוש וריאציות מופיע מולי ומחליק לתהום קיבתי בהנאה צרופה. אני בורח עם זנב מקופל בין הרגליים. נדמה לי שאנשי המקום סימנו אותי כמטרה. הם מנסים להרוג אותי במשקאות אלכוהוליים איכותיים. אין לי איך לחמוק מהעונש. מונית צריכה לחכות לי בחוץ. אין דבר יותר קשה מלצאת באמצע מוזיקה באמת טובה ומשקה באמת מדויק. גופי זז בנפרד מראשי. הלב נשאר על הבר אבל התחת כבר יושב במונית בחוץ עם משקפי שמש. 14:00 - כבר אחר-הצהרים ויכול להיות שדמיינתי את הכל. התריסים מוגפים ובצורה אחראית המכשיר הסלולרי על 100 אחוז בטרייה. את הלילה האחרון רק התמונות והפתקים בסלולרי ישחזרו...