רון בלב ופיינט ביד / חלק ב'

חברי מועצת סנהדרינק סוגרים חשבון עם השנה שהיתה:

למרות פרפורי הגסיסה של המחאה החברתית, סביר להניח שלפחות באזורי הפריפריה יצוצו עוד פאבים שיתופיים הפועלים על-ידי ולמען הקהילה. כי מה כבר ביקשנו? לקטר על המצב המחורבן ולשרוף את המשכורת על בירה קרה

מעורר קנאה ככל שיהיה הדבר, נדמה כי אין זה מקרה שההתעוררות הקואופרטיבית צומחת ופורחת דווקא בממלכה המאוחדת שלאורך ההיסטוריה כבר ידעה אי אלו מחאות והפגנות. ככה זה כשההמונים מרגישים שהקפיטליזם השבע פוגע בקודש הקודשים שלהם. לעומתם, אצלנו, כאן בישראל 2014, לא מחכים לתמיכת הממשלה, והצמיחה של התארגנויות קואופרטיביות להקמת ברים חברתיים, רק הולכת וגדלה. קואופרטיב "חברותא" מקריית-שמונה, וקואופרטיב "אחוות גלים" מחיפה, שחבריהם מניעים את רוחות השינוי וחיים את החלום הקואופרטיבי הם רק שניים מהם.

אז איך זה נראה אצלנו?

נדמה שרוחות השינוי שנשבו כאן בקיץ 2011 נשאו אתן את אוהלי הניילון למדבר יהודה, לנקודת התצפית הפסטורלית, המשקיפה לעבר הפלא "אסונות אקולוגיים בנחל צין", ולא הותירו חותם. הנה אנחנו עומדים שוב לפני מערכת בחירות מבישה והכל לוחשים "Winter is coming”. אבל העובדה היא, כי לאחר מחאת קיץ 2011 ובעקבותיה, הוקמו בארץ, החל משנת 2012, עסקים קואופרטיביים מגוונים, ביניהם גם ברים ובתי-קפה. זו עדיין לא תופעה בסדר גודל כמו באנגליה, אך אי-אפשר להתעלם ממנה. ההבדל הראשון שניכר בין הפאבים השיתופיים באנגליה לאלה המוקמים בארץ הוא המניע. בארץ המניע הוא לא לשמר את הקיים מהיכחדות, אלא ההפך - לכונן יש מאין במקום בו הוא חסר ולענות על צורך קיים. למעשה, ניסיון ההתארגנות הקואופרטיבי היחיד שבו לקוחות קבועים ניסו להציל את הבר המקומי שלהם, היה כשבר הינקי'ס הירושלמי נסגר לפני מספר שנים. למרות התעניינות רבה, ההתארגנות הזאת לא צלחה בשל היעדר מודל עסקי וחוסר מוטיבציה. מה שמאפיין את רוב הברים הקואופרטיביים בארץ הוא התאגדות חברתית סביב רעיון לפתוח מקום, שמעבר לבירה, מוכר גם אג'נדה חברתית ופעילות תרבותית. ההבנה כי יש מודל אלטרנטיבי מעבר לזה שהתרגלנו אליו, וכפי שכבר נכתב במניפסט הקומוניסטי, הון אנושי הוא הון חברתי ופוליטי, מהווה בשנים האחרונות התחלה של שינוי קטן בתודעה הישראלית המנומנמת. התארגנות קואופרטיבית היא דרך יעילה ואקטיבית לייצור כוח כלכלי אזרחי. באמצעותה אפשר להדוף תאגידים שכל מטרתם הוא מקסום רווחים על גב הצרכנים ולקדם אינטרסים חברתיים וסביבתיים, עם מינימום התערבות ותלות בגורמים ממשלתיים. בין המקומות שנפתחו ופועלים אציין את ה"בר-קיימא" התל-אביבי, שהיה הסנונית הראשונה ועדיין פועל, אך נתון בקשיי מעוף, קפה "חברותא" בבית העם בקריית-שמונה, "בר גלים" של קואופרטיב אחוות גלים בשכונת בת גלים בחיפה, ו"החלוץ 33" בבאר-שבע שהוקם על-ידי עמותת איילים. אלה שעדיין נמצאים בתהליך הגיוס וההקמה הם: פאב קהילתי "חברותא" בשוהם, בר-קפה "המפלצת", אגודה שיתופית בקריית יובל בירושלים, "קפה שפירא" בשכונת שפירא בתל-אביב ובטח יש עוד. דיברתי עם שניים מהשותפים והמייסדים של "חברותא" בקריית-שמונה ושל "בר-גלים" משכונת בת גלים בחיפה, ירון בן-עזרי ויונתן נפתלי, והתוודעתי לחלוצים החדשים, שרוח היזמה והחזון מנשבת במפרשיהם, והמעורבות החברתית זורמת בעורקיהם יחד עם הבירה.

חברותא, קריית-שמונה - "קפה, שיחה, מהפכא!"

מי בנה ומי הקים? כולנו ביחד!

לב מאהל המחאה בקריית-שמונה פעם עוד כשנה וחצי, אחרי שבתל-אביב ובשאר חלקי הארץ כבר נדרשה החייאה מלאכותית, האוהלים קופלו, הגיטרות נתלו ב'הכתף' וחיפשו איזו מדורה על חוף הים לנגן בה, וצוותי הצילום נסעו אחרי סתיו שפיר לכנסת בירושלים. לקראת בוא החורף החליטו ירון בן עזרי וחבריו, כ-20-30 פעילי מחאה, שהם צריכים מקום מפגש. כל מי שהיה ביכולתו שילם 1,000 שקלים שבאמצעותם שולם שכר דירה למשך שנה. "מזל ששכר הדירה בקריית-שמונה נמוך כל-כך", אומר ירון. אחרים שלא התאפשר להם לשלם, תרמו עבודה ורצון טוב. במשך חודשיים הם רק דיברו והתדיינו, ולאחר כחודשיים נפתח בית-הקפה בעלויות הקמה של 7,000 שקל, ובהדרגה נפתח גם הבר. הצוות היה חסר כל ניסיון בתחום ולמד את המקצוע לאט, לאט, תוך כדי עבודה והתייעצויות עם גורמים קואופרטיביים אחרים בעוד אנשי מקצוע בתחומי המטבח, והשיווק והניהול מגיעים לעזור. אבל ירון מודה שהמקום הוא פוליטי ומנהל את עצמו על-פי ערכים שפוגעים ביעילות וברווחיות שלו. המקום פועל לפי מודל של קואופרטיב עובדים. כלומר, המקום הוא בבעלות העובדים, שלא מקבלים משכורות. מודל זה מוזיל מאוד עלויות, לעומת קואופרטיבים אחרים, כמו הבר-קיימא בתל-אביב, שהעובדה שמשולמות בו משכורות בתנאי העסקה הוגנים במיוחד, לכל העובדים, מגדיל מאוד את ההוצאות החודשיות שלו ומעמיד אותו בקשיים כלכליים. התכנית היא לחלק רווחים כשיהיו, אבל כרגע כל ההכנסות מופנות לטובת פיתוח העסק ותרומה לקהילה. הקואופרטיב מונה 13 חברים שמתוכם חמישה עובדים בבר וכולם תורמים מהידע שלהם, זמנם וכשרונם. כל ההתנהלות מתבצעת באספות דמוקרטיות, על דרך ההסכמה הגורפת, ופעם בשבועיים יש אספה של כל חברי הקואופרטיב. האתגר הגדול הוא, על-פי ירון, למצוא את האיזון העדין בין השיתופיות בפעולה, לבין החירות האישית בפעולה.

מה יש פה לשתות?

אחד הקטליזטורים של קואופרטיב חברותא לפתיחת מקום מפגש שהוא גם בר, היא ההיעדר המוחלט של ברזי בירה בקריית-שמונה. בחברותא יש ברז של בירה מלכה, שהוא כיום ברז הבירה היחיד בעיר. כדי לבדל את עצמם מהקיוסקים והשווארמיות בעיר, שמוכרים בירות בבקבוק, החליטו ללכת על בירות איכותיות יותר, כאלה שאי-אפשר להשיג בפיצוציה, ולכן הם לא מחזיקים גולדסטאר, ומתוך עקרון, גם לא קולה. אחת הבירות שכן נמכרות במקום היא בירה של מבשלת הבוטיק Fass ממושב גשור, בדרום רמת-הגולן. השאיפה היא, שעם הזמן כל הבירות והיין יהיו מייצור מקומי אזורי. במהלך החודש הקרוב יש happy hour מארבע אחר הצהריים ועד שמונה בערב, ויהיה אפשר לשתות שליש בירה מלכה ב-15 שקל. מחיר רגיל של חצי ליטר בירה מלכה עולה 29 שקל. מעבר לכך, ישנם מבצעים מתחלפים על אוכל ואלכוהול.

מה יש לכם ליד הבירה?

כחלק מהאג'נדה של המקום מתקיימות בו באופן קבוע הופעות קטנות, ערבי 'ספוקן וורד', סדנאות יצירה וכתיבה, מסיבות, שוק קח-תן בימי שישי, ערבי קולנוע ועוד. בנוסף, אחת לכמה זמן, כמחאה פוליטית, מקיימים חברי הקואופרטיב שביתות הזדהות עם נושאים חברתיים כגון: מפוני גבעת עמל, מבקשי מקלט, ומפוטרי ערד לפני כחודש. הקהל של המקום מעורב, וזה חלק מהקונספט. במשך היום יושבים קיבוצניקים מבוגרים לצד גברות רוסיות וחברי מועצה מרוקאים, ובערב מגיעים הצעירים והסטודנטים. היחסים עם האוכלוסייה המקומית הם מורכבים. "יש שנאה ויש אהדה", אומר ירון. "מצד אחד, המקום וחבריו הרוויחו ביושר את אמונם של המקומיים שהבינו כי התנועה כאן כדי להישאר, ושלא מדובר בגחמה. מצד שני, הארגון נחשב כמעוז שמאלני וממוקם בלב אוכלוסייה ימנית". על רקע זה, בחודשי בקיץ האחרון בזמן "צוק איתן" סבל המקום מחרם וממה שירון מכנה, רדיפה פוליטית. המשטרה סגרה את המקום לחודש בטענה שיש איום עליו ועל חבריו ואין תקציב לאבטחה, ומאז התחושה היא שיש מאזן אימה בין העיריה לבין המקום. עם זאת, ירון סבור שהבחירות הקרובות טובות לעסק בגלל התעוררות השיח הפוליטי. בבחירות לרשות המקומית הם הגדילו לעשות וקיימו ברחבה מחוץ לקפה, עימות מונחה מול 300 איש.

אני פתחתי בר בארץ ישראל

המטרה של חברי קואופרטיב חברותא היא להעיר ולעורר את קריית-שמונה ואנשיה. ליצור מרכז עיר שוקק, צעיר ותרבותי עם קהילה אקטיבית ומעורבת, כשתכנית העל הגרנדיוזית, היא להיות אוטונומיה לפי המודל של רובע כריסטיאנה בקופנהאגן - אזור שננטש על-ידי הצבא בשנות ה-70' ואוכלס על-ידי היפים ובעלי אג'נדות חברתיות וסובלניות למיניהן. המקום נחשב במשך שנים מחוץ לחוק והיה מעין קומונה ענקית, מחוששת ואוטונומית. בשנה האחרונה הצליחו חברי הקואופרטיב לשכור עוד חלל צמוד ולהגדיל את שטח הקפה-בר, כשכוונה בעתיד היא לפתוח גם מועדון הופעות קואופרטיבי. לפי התכנית העסקית, הקיץ יהפוך המקום לרווחי, והשאיפה היא כי הוא יהווה מקור השראה לעוד קהילות להתארגן כקואופרטיב במודל דומה או אחר. ובכלל, ירון צופה גל של ארגונים קואופרטיביים, פאבים ואחרים, בעתיד הקרוב, בעוד הם עצמם ממשיכים להתקדם צעד אחר צעד, חדורי התלהבות, אמונה בדרך, ורעיונות לעתיד.

בר גלים, קואופרטיב אחוות גלים, חיפה - תרבות, אלכוהול זול ותרומה לקהילה

מי בנה ומי הקים? כולנו ביחד!

ראשית, בנות, למי שזה הקטע שלה, מדובר במקום מפגש לסטודנטים לרפואה שנמצאים לא אחת בגילופין. קדימה! רק להכניס את היד ולקחת מלוא החופן. ולעניינינו... קואופרטיב אחוות גלים נוסד כיוזמה של מספר סטודנטים לרפואה שרצו להקים מקום מפגש תרבותי-חברתי, שהיה חסר בשכונת בת גלים בה הם גרים ולומדים. הם הבינו כי הם חייבים לשתף פעולה מבחינה כלכלית, ובהיעדר אינטרס כלכלי, לנצל את המודל הקואופרטיבי על-מנת לעשות למען אחרים. המודל העסקי שאב מהבר-קיימא בתל-אביב, אך כיוון לממדים צנועים יותר. המודל עובד כך שכל מי שרוצה בכך יכול לרכוש קונה מניה בעלות של 1,000 שקל. יונתן נפתלי, שותף מייסד, מספר כי במהלך ההקמה, שהיתה מאתגרת מאוד ולא חפה ממכשולים, הרבה אנשים באו להתנדב ותרמו ציוד ועבודה, ובזכות העבודה המשותפת הם הצליחו בכל זאת להרים את המקום. כיום מונה הקואופרטיב כ-75 חברים, פחות או יותר. כל העובדים הם חברי קואופרטיב, אך הם מועסקים בתנאי העסקה הוגנת, על-פי החוק, כולל פנסיה, מה שגורם להוצאות גדולות מאוד. למקום יש מנהל מקצועי בשכר, וועד מנהל שנבחר מדי שנה מבין החברים, ובנוסף מתקיימות אספות כלליות של כל החברים. בגיבוש המתווה והרעיונות הם הסתייעו בעו"ד יפעת סולל המתמחה בארגונים חברתיים ושיתופיים. בר-גלים קיים ופועל כשנה וחודשיים.

מה יש פה לשתות?

כאן המטרה המובהקת היא למכור יחסית בזול, כשיש מחירים לחברי הקואופרטיב ומחירי ידידים. יונתן מסביר שכדי לשמור על מאזן צריך מינימום 300% רווח ולכן יש מוצרים שמתומחרים באופן לא זול במיוחד ויש מוצרים שהם זולים מאוד ביחס לשוק. לדוגמה: צ'ייסר ג'יימסון ב-12 שקל ומנה ב-26 שקל לידיד. בברזים יש גולדסאטר וגולדסטאר אנפילטרד. חצי ליטר גולדסטאר יעלה 24 שקל לידיד ו-19 שקל לחבר. גם המטבח ידידותי מאוד כשאף מנה בתפריט לא מתומחרת ביותר מ-30 שקל. רוב התפריט כאן הוא צמחוני וטבעוני, אין בשר אבל יש דגים.

מה יש לכם ליד הבירה?

האג'נדה של המקום היא לאפשר פעילות תרבותית בשכונה, ואכן מתקיימים כאן באופן קבוע הופעות, תערוכות אמנות ומכירת אמנות של אמנים מקומיים. בנוסף מקיימים חברי הקואופרטיב אירועים חברתיים כגון איסוף תרומות עבור חיזוק השכונה, תמיכה בבית-הספר היסודי בשכונה, בבית-החולים רמב"ם ועריכת מרוץ לילה שכל הכנסותיו נתרמו לעמותה לילדים נזקקים. היחסים עם תושבי השכונה הם חמים ומפרים, כאשר רוב התושבים מאוד אוהבים ומעריכים את נוכחות הארגון השיתופי, תורמים מתנדבים ומשתפים פעולה במגוון פעילויות כגון שוק קהילה בו נשים מוכרות בזול ביגוד מיד שנייה עבור תרומות לקהילה. מעבר לכך, ובהתאם לביקוש, מתקיימת במקום מכירה של ירקות אורגניים ואופה ביתי מוכר לחמים במקום. באופן כללי, חברי אחוות גלים תמיד שמחים לשיתופי פעולה ולרעיונות חדשים.

אני פתחתי בר בארץ ישראל

מאחר ו-50% מחברי הקואופרטיב הם סטודנטים והשאר הם תושבי השכונה, מביע יונתן תקווה שתהיה תחלופה ויתווספו חברים חדשים. השאיפה הגדולה היא שהמקום, שכרגע נמצא מבחינה כלכלית עם 'ראש מעל למים', יצליח לכלכל את עצמו ולהיות רווחי כדי שיתאפשרו יוזמות חברתיות ותרבותיות חדשות והמשך שיתוף פעולה פורה עם הקהילה המקומית.

היה לי חבר, היה לי אח...

לקואופרטיבים החדשים יש כוח משיכה אוטופי משכר, אך גם מתעתע. חשוב לזכור כי הארגונים הקואופרטיביים, הם קודם לכל התארגנות עסקית, שככל עסק, ולפעמים אף יותר, מועדים לפורענות, ויכולים ליפול במקומות בהם נפלו עסקים רבים לפניהם, קרי, שחיקה באמביציה, באמונה, באורך הרוח וניהול כושל. הסדרי החובות של הקיבוצים, תהליכי ההפרטה וההודאה בכישלון השיטה, צרובים בתודעה הישראלית וגורמים לחוסר אמון והטלת ספק באלטרנטיבה. אז אמנם אין המונים ברחובות, אבל יש רבים שמייצרים עבור עצמם אלטרנטיבות חברתיות, כלכליות ובעיקר ערכיות, כשהפוטנציאל הטמון בהתארגנויות השיתופיות הללו הוא עצום, גם בהשלכות האפשריות שלו על החברה והכלכלה בישראל. כמו שזה נראה בסוף שנת 2014, סביר להניח שבאזורי הפריפריה, ובמקומות בהם יש חסך וצורך אמיתיים, נראה כמות הולכת וגדלה של פאבים שיתופיים שממלאים חלל תרבותי קיים, ופועלים על-ידי ולמען הקהילה. מקומות, שכמו הפאבים הראשונים בהיסטוריה, מהווים מקום מפגש חברתי לשיחה, שתייה, ופריקת עול היום-יום. כי אחרי הכל, מה הבנאדם כבר רוצה? קצת לשנות את העולם ומקום שבו הוא יוכל לשבת בשקט ולשרוף את המשכורת על בירה קרה, עם חברים טובים.